הפטרת שבת הגדול

וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת: וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב: הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי: וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת:    
חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת: זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: (מלאכי ג, ד–כד)[1]

 

א. שבת הגדול

הכינוי 'שבת הגדול' ידוע במקורותינו מבית מדרשו של רש"י,[2] והוא מופיע בסידור רש"י, בספר הפרדס ובספר האורה, וכן במחזור ויטרי, שנכתב על ידי תלמידו של רש"י. הדברים מבוססים על הנאמר בברייתא 'סדר עולם' ובגמרא במסכת שבת (פז ע"ב), שיום יציאת בני ישראל ממצרים, ט"ו בניסן, היה ביום חמישי בשבוע. מכך עולה שהעשור לחודש, שבו לקחו ישראל את פסחיהם על פי צו ה', היה יום השבת שלפני חג פסח, שהוא בלשון רש"י ותלמידיו 'שבת הגדול'. על יום זה ועל הנס שנעשה בו כתב הטור על פי הראשונים מבית מדרשו של רש"י:

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב 'בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית', ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי' בחדש היה שבת, ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול (טור אורח חיים סימן ת"ל).

החזקוני, ובעקבותיו ראשונים אחרים, 'ויתרו' על הנס שנעשה ביום זה ורוממו במקומו את המצווה שעשו ישראל:

בעשור לחודש הזה ויקחו להם – יום שבת היה, ולפי שעשו בו ישראל מצוה ראשונה, כגון מקח הפסח בעשור, נקרא שבת הגדול (חזקוני שמות יב, ג).

נימוק נוסף לכינוי 'שבת הגדול' מקשר זאת לדרשת הרב (=הגדול שבקהילה) בהלכות הפסח בשבת זו, ולא נאריך בכך. נביא שני נימוקים נוספים:

א. יום טוב ראשון של פסח נקרא בתורה 'שבת' לעניין ספירת העומר, ולכן נקראה השבת שלפניו 'שבת הגדול', כדי להבדיל ביניהם, לפי ששבת בראשית קדושה יותר משבת הפסח (על פי ספר המאורות הגדולים ב'הגדה שלמה' של הרמ"מ כשר).

ב. נימוק נוסף החשוב לענייננו מביא בעל ספר 'מטה משה' (תקמ"ב) בשם רבו המהרש"ל. לדעתו, השבת נקראה כך על שם הפטרתה, המסתיימת במילים "לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (המהרש"ל דחה טעם זה בטענה דחוקה).

 

ב. ההפטרה

בעל ה'לבושים' כתב שני טעמים להפטרה המיוחדת לשבת זו, אף שאין קוראים בה 'מפטיר' המיוחד לה בספר תורה נוסף:[3]

ונ"ל טעמא דמפטירין 'וערבה' בכל שבת הגדול, משום דכתיב בה 'הנה אנכי שולח לכם את אליהו וגו'', שהוא דומה לבשורת משה הגאולה במצרים, והוי מעין המאורע בכל שבת הגדול. 
ואותם שאין מפטירין 'וערבה' אלא כשחל שבת הגדול בערב פסח, טעמא אחריתא היא, משום דכתיב בה 'הביאו את המעשר אל בית האוצר וגו'', דהיינו ביעור המעשר בשנה רביעית דשמיטה, וזמן הביעור לא היה אלא בערב פסח (סימן ת"ל, לבוש התכלת והחור על אורח חיים).

הנימוק שה'לבוש' נוטה לדחות הוא הזכרת ביעור המעשרות בהפטרתנו:

הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי:

ביעור מעשרות הוא הוצאתם מן הבית של המעשרות של שלוש השנים האחרונות, ובעיקר של שנת מעשר עני. על פי התורה מדובר בנתינתם למי שהם מיועדים להם, הלוי והעני, ובימינו – בביעורם או בהפקרתם בערב פסח של השנה הרביעית לשמיטה ובשנת השמיטה עצמה (בשתיהן הכוונה לפסח שאחרי השנים השלישית והשישית, שבהן אנו מפרישים מעשר עני). בגלל שנים אלו נהגו להזכיר את ביעור המעשרות בהפטרה כל שנה.

יש נימוקים לדחות הסבר זה (על פי פשטי המקראות מלאכי הנביא אינו מדבר על ביעור מעשרות), והוא מתאים בעיקר למנהג לקרוא הפטרה זו רק בשבת שהיא ערב פסח, כפי שכתב ה'לבוש'.

נימוקו הראשון של ה'לבוש' מתאים יותר לתוכנה של ההפטרה (כנימוקו של המהרש"ל לעיל): יום הפסח הוא הדוגמה המקראית הברורה ביותר ל"יום ה' הגדול והנורא", שנביאים רבים דיברו עליו. הנביאים שדיברו על יום ה' הביאו דוגמה לדבריהם ממה שקרה בגאולת מצרים. הדבר בולט במיוחד בנבואתו של יואל, שדיבר על יום ה' העתידי כיום שיהיו בו מכת ארבה, מכת דם ומכת חושך, עם ישראל ייצא בו לחירות ממשעבדיו וממוכריו בשוק העבדים וה' ישפוך עליהם את רוחו. הנביא מלאכי בהפטרתנו רואה את אליה(ו) הנביא מחליף את משה רבנו בהבאת יום ה' ובגאולת ישראל, כמסורת המלווה אותנו בליל הסדר:

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:

מלווים בנימוק זה נצעד יחד בפירוש ההפטרה כולה. נזכיר שבדברינו על הפטרת 'צו' הבאנו נימוק נוסף לקריאה זו, הנזכר ב'אור זרוע'.[4] בדרך כלל, בשנים רגילות, הפרשה הנקראת בשבת הסמוכה לפסח היא פרשת 'צו', שעיקר עיסוקה בתורת הקרבנות. הגמרא מזכירה את הפטרתה – נבואת ירמיהו המואסת בקרבנות שהובאו דרך קבע למקדש בימי יהויקים בן יאשיהו. חביבותו של קרבן פסח (הנראה כסותר לכאורה את טענת ירמיהו בהפטרה "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִ אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח") הביאה להעדפת הפטרה הפותחת במילים "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת".

 

ג. הקשר בין המשפט לקרבנות

וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת: וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת:

התניית ערבות קרבנותינו לה' בעשיית משפט עולה בדבריהם של נביאים רבים. נביא שתי דוגמות:

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:

לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (ישעיהו א, יא–יז)

בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן... הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ: (מיכה ו, ו–ח)

התניה זו באה לידי ביטוי בסמיכות המקום בין הסנהדרין שבלשכת הגזית למזבח, כמבואר במכילתא:

ואלה המשפטים אשר תשים. נמצינו למדין[5] שסנהדרין באין בצד מזבח (מכילתא בחודש י"א).

כך התפרשה סמיכות זו גם במשנה תורה:

שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם: צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: (דברים טז, יח–כא)

בשער כל עיר (בעת היתר במות) עמד מזבח, ולידו ישבו השופטים ודנו בין האנשים, והמתחייב שבועה היה נשבע שם בנקיטת חפץ – בשימת ידו על המזבח.

גם בתפילת שלמה בחנוכת המקדש עולה הקשר בין מזבח ה', שנועד לקרבנות, לעשיית המשפט:

אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ: (מלכים א ח, לא–לב)

גם בהפטרתנו כורך הנביא את קבלת המנחה במשפט, אך הוא מזכיר דווקא את משפט ה' ברשעים, ובעיקר במדכאי המשפט ובמטי דין הגר ושאר מקופחי החברה.

הרקע לטענת הנביא עולה מן המקראות הסמוכים להפטרה מלפניה:

הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי ה' וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט: הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת: וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים: (מלאכי ב, יז – ג, ב)

סגנונו של מלאכי הנביא, בכל נבואותיו, וכך גם בפסוקים אלו ובהפטרתנו, הוא ניהול שיח שאלות ותשובות בין ה' ובין העם. הנביא הוא בן דורם של עזרא ונחמיה, שעשו כל מאמץ להשיב את העם אל ה' אלוהיהם בימים של נישואי תערובת עם נוכרים, נטישת מצוות ה' ומלחמת קיום הטבולה בשחיתות ובחוסר משפט. האכזבה מן הפער הגדול בין תקוות הגאולה בשיבת ציון ובבניין ירושלים והמקדש לבין המציאות הדחוקה של עליית קרנם של צרי ישראל בארץ ועליבותם של המקדש וירושלים בתחילת בניינם הייתה גדולה מנשוא. התחושה הייתה שאין גמול לצדיקים ועובדי ה', ונטישת דרכו משתלמת יותר.

הנביא מדבר על "יום ה'", שבו יתגלה ה' כמו ביום יציאת מצרים ויגאל את נאמניו מידי צריהם. הוא יבוא עם מלאכו-נביאו כשם שהופיע במצרים עם משה ואהרן, אך קודם להתגלות הנכספת הוא שואל את העם:

וּמִי מְכַלְכֵּל אֶת יוֹם בּוֹאוֹ וּמִי הָעֹמֵד בְּהֵרָאוֹתוֹ כִּי הוּא כְּאֵשׁ מְצָרֵף וּכְבֹרִית מְכַבְּסִים:

כלומר, כשיתגלה יום המשפט, האם אתם – על פי מעשיכם עכשיו – תהיו מן הנגאלים או שמא מן הנשפטים? הגאולה תהיה גדולה, אך המשפט יהיה כואב. כך היה גם בגאולת מצרים, כשרבים מישראל נספו, ולדעת חז"ל יצאו ממצרים רק חמישית מן היהודים. האומנם כדאי לכם שיבוא אלוהי המשפט?!

לכאורה התשובה חיובית, שהרי אנחנו איננו נמנים בין הרשעים הגמורים: איננו מכשפים או מנאפים, ונראה לנו שגם איננו טבולים בשחיתויות חברתיות. אך לפני שנשיב בחיוב לשאלת הנביא נעיין בדבריו של רבי יוחנן, שאם הוא פחד – גם עלינו לפחוד:

רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי: 'וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר' – עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו, תקנה יש לו? (חגיגה ה ע"א)

מכל מקום, בעת שיבוא ה' למשפט עימנו, ואף אנו נלמד לעשות משפט, אז יערבו עליו מנחותינו וקרבנותינו, ובעניינא דיומא – קרבן הפסח שנקריב לפניו בעת שנבוא לחדש את הברית עימו.

 

ד. התשובה במצוות הפרשת המעשרות ושכרה

לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי וְלֹא שְׁמַרְתֶּם שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה נָשׁוּב: הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ הַמַּעֲשֵׂר וְהַתְּרוּמָה: בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי: וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה אָמַר ה' צְבָאוֹת: וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת:

מנקודת מבטנו היום, תפקידם של התרומות והמעשרות אינו אלא להכשיר לאכילה את שאר התבואה, את ה'חולין'. בראשית ימי הבית השני ובמצוקת הרעב שהייתה אז היה תפקידם לפרנס פרנסה מזערית את הכהנים והלויים העובדים במקדש והעושים את תפקידיהם בירושלים (כגון שמירת שערי העיר מפני מסחר הגויים שחילל את השבת).[6] כשהמעשר והתרומה לא ניתנו, הכהנים והלויים לא יכלו להרשות לעצמם לעבוד במקדש ולהיות בירושלים, ונאלצו לברוח אל שדותיהם ברחבי הארץ או להתפרנס כעובדים שכירים. כך נאמר בספר נחמיה, בן זמנו של מלאכי, על הזמן שנחמיה נסע בו לפרס בשירות המלך ארתחשסתא ולא פיקח ביד חזקה על הנעשה בירושלים:

וָאֵדְעָה כִּי מְנָיוֹת הַלְוִיִּם לֹא נִתָּנָה וַיִּבְרְחוּ אִישׁ לְשָׂדֵהוּ הַלְוִיִּם וְהַמְשֹׁרְרִים עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה: (נחמיה יג, י)

מה'הסכם' כביכול בין ה' לבין העם עולה שה' ייתן לעם את הגשמים ויגן על התבואה מן המזיקים החקלאיים, והעם יפרנס את הכהנים והלויים העובדים במקדשו. כשמנות הכהנים והלויים לא ניתנו, נמצא העם 'קובע' (=עושק)[7] את אלוהיו, וגם ה' חדל מלקיים את חלקו בהסכם: המארה פוגעת בתבואה, הגשמים אינם יורדים, הארבה ודומיו אוכלים את התבואה והארץ הופכת לשממה. הנביא דורש מן העם לתת את חלקו במעשר ובתרומה ולצפות לישועת האדמה, לגשמים, לברכה עד בלי די ולכך שהגויים יראו את הארץ הטובה שה' חפץ בה.

אך מן המקראות שהבאנו למדנו דבר נוסף. על פי דין התורה נותן כל אדם את תרומותיו ומעשרותיו לכהן וללוי שהוא בוחר בהם, ואולי אף יש לנותן 'טובת הנאה' מן הכהן והלוי המקבלים את מתנותיו. יתר על כן: ההלכה המאוחרת מכירה גם ב'מכירי כהונה' – כהנים המוחזקים לקבל את תרומתה של משפחה מסוימת, ובמידה מסוימת יש להם עליה כלפיה תביעה ממונית משפטית. אך בדורו של מלאכי, מחמת המצוקה, תיקנו אנשי כנסת הגדולה שהכול יביאו את תרומותיהם ואת מעשרותיהם אל 'בית האוצר', לקופה מרכזית (ולהלן – אל בתי אוצר רבים ביישובים השונים), ומקופה זו יחלקו הממונים את המעשרות בצדק וביושר לכהנים וללויים, בחלוקה שווה או על פי מידת עבודתם במקדש ובירושלים. אכן, העם קיבל עליו תקנה זו (ומצוות רבות נוספות) באמנה שנכרתה בהנהגת עזרא ונחמיה:[8]

וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ: וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר: כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְשָׁם כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ: (שם י, לח–מ)

סיום הדברים – "ולא נעזוב את בית אלוהינו" – מלמד שאי קיום התקנה משמעו עזיבת בית אלוהינו, ומן הסיבה שנתבארה לעיל.

תקנת אנשי כנסת הגדולה בכך אכן התקיימה, כפי שמעיד נחמיה:

וַיִּפָּקְדוּ בַיּוֹם הַהוּא אֲנָשִׁים עַל הַנְּשָׁכוֹת לָאוֹצָרוֹת לַתְּרוּמוֹת לָרֵאשִׁית וְלַמַּעַשְׂרוֹת לִכְנוֹס בָּהֶם לִשְׂדֵי הֶעָרִים מְנָאוֹת הַתּוֹרָה לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם כִּי שִׂמְחַת יְהוּדָה עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים...

וְכָל יִשְׂרָאֵל בִּימֵי זְרֻבָּבֶל וּבִימֵי נְחֶמְיָה נֹתְנִים מְנָיוֹת הַמְשֹׁרְרִים וְהַשֹּׁעֲרִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וּמַקְדִּשִׁים לַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם מַקְדִּשִׁים לִבְנֵי אַהֲרֹן: (שם יב, מד–מז)

וָאָרִיבָה אֶת הַסְּגָנִים וָאֹמְרָה מַדּוּעַ נֶעֱזַב בֵּית הָאֱלֹהִים וָאֶקְבְּצֵם וָאַעֲמִדֵם עַל עָמְדָם: וְכָל יְהוּדָה הֵבִיאוּ מַעְשַׂר הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר לָאוֹצָרוֹת: וָאוֹצְרָה עַל אוֹצָרוֹת שֶׁלֶמְיָה הַכֹּהֵן וְצָדוֹק הַסּוֹפֵר וּפְדָיָה מִן הַלְוִיִּם וְעַל יָדָם חָנָן בֶּן זַכּוּר בֶּן מַתַּנְיָה כִּי נֶאֱמָנִים נֶחְשָׁבוּ וַעֲלֵיהֶם לַחֲלֹק לַאֲחֵיהֶם: (שם יג, יא–יג)

 

ה. משבר האמונה ותורת הגמול

חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם מַה נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ:

השיח הקשה בין העם לבין ה' דרך הנביא ממשיך. לעיל הציע הנביא הצעה חריגה, שיש בה לכאורה מן האיסור לנסות את ה':

'עשר תעשר'... עשר בשביל שתתעשר... ומי שרי לנסוייה (=האם מותר לנסות) להקדוש ברוך הוא? והכתיב 'לא תנסו את ה''! אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר 'הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די' (תענית ט ע"א).

ההצעה הייתה לבחון את ה' אם אכן יקיים את התחייבותו לשלם את חלקו ב'הסכם' ויברך את האדמה בעקבות ההחלטה להביא את המעשרות אל בית האוצר וקיומה בידי שומעיו של הנביא. אך על אף שעל סמך נבואתנו התיר רבי הושעיא לנהוג כך, מנבואתנו דווקא עולה שה' כביכול לא עמד בהתחייבותו ולא בירך את האדמה. מכך מסיקים העם ש"שווא עבוד אלוהים", ואין שכר למי שמצמצם את צרכיו ('הולך קדורנית') כדי לשמור את משמרת ה' ולתת את תרומותיו ואת מעשרותיו. מדבריהם עולה שאכן רבים ('זדים' ו'עושי רשעה') לא שמעו בקול הנביא, 'בחנו' את אלוהים אם יעניש אותם ונמלטו מעונשו.

איך קרה הדבר הזה, שנביא ה' הבטיח גמול ברור על הבאת המעשרות אל בית האוצר והתיר לבחון את ה' בכך, אך ה' כביכול 'לא עמד במבחן'?! לעיל רמזנו לפתרון: בספר נחמיה ניקבו שמות המשפחות שחתמו על האמנה על קיום המצוות ועל הבאת המעשרות אל בית האוצר. אך מבדיקת מספרי משפחות העולים עולה שמשפחות אלו, אף שהיו רבות, לא היו רוב העם שישב בארץ, ורוב העם לא הצטרף לאמנה. כאן, לדעתנו, נזרעו זרעי הפורענות של התפלגות הכתות בבית שני. מבחינה זו האמנה נכשלה.[9] המטרת גשמים וברכת האדמה הם ברכה לעם שלם, ולא ליחידים. ברכת ה' לא התקיימה, ומלאכי נדרש לתת פתרון אחר למאמיני ה' ההולכים בדרכיו, כפי שיבואר להלן.

 

ו. הפתרון – ספר הזיכרון

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ: וְהָיוּ לִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ: וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם בַּיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אָמַר ה' צְבָאוֹת:

הפתרון שמציע מלאכי הוא פתרון ליחידים (גם אם הם רבים) שאינם יכולים להיות מוגדרים כעם. ה' מקשיב, שומע וכותב ספר זיכרון, ובו זכויותיהם של אוהביו, כספר הזיכרון שנכתבה בו זכותו של מרדכי לפני אחשוורוש.[10] ספר הזיכרון אינו משפיע עתה, ואין בו עתה תשובה מספקת לשאלת הגמול. אך יום יבוא, "היום אשר אני עושה סגולה", והכול יראו שה' אכן גומל טוב לצדיק ולעובד האלוהים. חז"ל מתארים את היום הזה על סמך פסוקינו:

דאמר רבי שמעון בן לקיש: אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר, רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה. רשעים נידונין בה – דכתיב 'כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות אשר לא יעזוב להם שורש וענף'... צדיקים מתרפאין בה – דכתיב 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו'' (עבודה זרה ג ע"ב – ד ע"א).

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא מתי יהיה יום זה. המקראות מצביעים על עתיד רחוק, שכרגע אי אפשר לראותו. כרגע נראה העולם למתבונן בו כחסר תורת גמול – יש צדיקים שרע להם ורשעים שטוב להם. עכשיו עדיין אין פתרון הנראה לעיני המתבונן, ואם לא נחדיר לחינוכנו את אמונת העולם הבא, את הכרת צדקותו האינסופית של הקב"ה ואת האמונה שהוא לעולם לא יוותר על משפט צדק, ייוותר המתבונן בתחושה שלית דין ולית דיין.

הדיון סביב פסוקים אלו במלאכי מזכיר במידה לא מעטה את הוויכוח בין אלישע בן אבויה לרבי עקיבא:

אמרו: פעם אחת היה (=אלישע בן אבויה) יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם אחד שעלה לראש הדקל ונטל האם על הבנים וירד בשלום, במוצאי שבת ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל הבנים ושלח את האם וירד והכישו נחש ומת. אמר: כתיב 'שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים' – היכן טובו של זה והיכן אריכות ימים של זה? ולא ידע שדרשה ר' עקיבא בצבור: 'למען ייטב לך' – בעולם שכולו טוב, 'והארכת ימים' – לעולם שכולו ארוך (רות רבה פרשה ו').

אלישע הבין מפשטי המקראות, ובצדק, שהשכר המובטח על שילוח הקן הוא בעולם שלנו. יש להניח שאדם בעל מעלה כמוהו לא היה נוטש את דרך התורה והמצוות על סמך מקרה אחד. אלישע בן אבויה חי בימים שאחרי דיכוי מרד בר כוכבא, כשחכמי התורה, ארזי הלבנון וצדיקי עולם, מתו בעינויים ולא זכו לקבורה בגזרת אדריאנוס קיסר. תורת הגמול של הקב"ה לא נראתה בעולם. רבי עקיבא חידש שהיא לא בטלה, ובזמן הסתר פנים היא ממשיכה ומתקיימת, אך מצטמצמת לעולם עתידי שכולו טוב וכולו ארוך.

אובדנה של תורת הגמול בעולמנו הוא אובדנה של כל תורת הנביאים. הנביאים דיברו, בעקבות פרשת 'והיה אם שמוע' ודומותיה, על הגמול שה' יגמול לנו כאן ועכשיו על מעשינו. אובדנה של תורת הגמול, במיוחד אחרי מבחן מפורש שהנביא הציב לה ("ובחנוני נא בזאת"), משמעו לא פחות מסיומה של הנבואה בעם ישראל עד ליום שבו יחפוץ ה' להשיבה, ועדיין לא זכינו ליום זה. כל מעשינו נכתבים בספר וממתינים ליום גמול עתידי, שאולי נפגוש אותו רק בעולם הבא.

 

ז. הפרידה והסיום

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:

מלאכי ועימו הנבואה כולה נפרדים מאיתנו בציווי לזכור מן הנבואה כל ימינו וימי בנינו את תורת משה, את החוקים והמשפטים. מי שיבוא להחליפו ביום מן הימים יהיה אליהו. הוא המלאך הנזכר בתחילת נבואתנו, המפנה את הדרך לפני ה':

הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת: (מלאכי ג, א)

אליהו הוא מלאך הברית הבא על פי מסורתנו יום אחד לפני בוא משיח בן דוד, שהוא "יום ה'" הנזכר בנבואה. הוא שנועד להכין את עם ישראל מבחינה רוחנית לקלוט את משמעותו של היום הגדול, יום ה', ולהעלותם לדרגה גבוהה יותר כדי שלא ייספו חלילה ביום המשפט שיבוא ביום הגאולה, יום ה'. נוכל לדמותו למתתיהו החשמונאי, שבא עם בשורתו הרוחנית לפני יהודה המקבי בנו, שנשא את בשורת הקמת מלכות ישראל. נוכל לדמותו גם ליהוידע הכהן, הכורת את הברית עִם העָם להיות לעם ה' לקראת חידוש מלכות בית דוד מכוחו של יואש בן אחזיהו (ראו בדברינו להפטרת 'שקלים').

כאן יבוא אליהו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. מלאכי רואה לפניו את בני דורו, שרבים מהם בני נשים נוכריות שנישאו ליהודים שעלו מן הגולה, והבנים אינם מתייחסים אל אבותם גם על פי ההלכה היהודית. אליהו יצטרך לתקן זאת. אליהו, בימיו, פעל יותר מכול לנתק את אחאב מלך ישראל מאיזבל, אשתו הנוכריה, כוהנת הבעל. הוא ניסה ונכשל בכך, אך לכשיבוא לעתיד, ה' יסייעו והוא יצליח.

 

ח. שתי הערות נספחות

יורם טהרלב, שנפטר לפני זמן קצר, הותיר לנו שיר אהוב על ציפייה עמוקה לבואו של אליהו הנביא:

ברחובנו הצר גר נגר אחד מוזר        
הוא יושב בצריפו ולא עושה דבר     
איש אינו בא לקנות ואין איש מבקר 
ושנתיים שהוא כבר אינו מנגר        
והוא חלום אחד נושא עוד בלבבו     
לבנות כיסא לאליהו שיבוא
על כפיו אותו יביא
לאליהו הנביא.   
ברחובנו הצר גר סנדלר אחד מוזר    
הוא יושב בצריפו ולא עושה דבר     
מדפיו הריקים מכוסים באבק          
כבר שנתיים מונח המרצע בשק       
והוא חולם כי נעליים הוא תופר       
בן על הרים ינוו רגלי המבשר         
על כפיו אותן יביא
לאליהו הנביא.

השיר יפה ומרגש, אך אני חולק על המסר שבו מכול וכול. אנשים היושבים ואינם עושים דבר, כסנדלר והנגר שבשיר, אינם יכולים לצפות לאליהו שיבוא. להשקפתי – אליהו יבוא לבשר את הגאולה רק אחרי שנעמול בזיעת אפינו ככל שרק נוכל כדי להביא את הגאולה החומרית ואת הגאולה הרוחנית והאמונית לדורנו. אין גאולות בחינם!

מכאן להערה שנייה: אנו יושבים מסובים על כורסותינו בליל הסדר אחרי שאכלנו ושבענו ממאכליו המיוחדים, ואז אנו קמים לפתוח את הדלת לאליהו, שיבוא לגאול אותנו. אינני שותף לתקווה זו ולמעשה זה. אליי הביתה הוא לא יבוא, והוא אינו מוזמן להתיישב על הכורסה שלידי. אני מאמין בפתיחת הדלת אחרי ברכת המזון, בשעת חצות הלילה, אחרי שאכלנו את האפיקומן, שהוא זכר לקרבן הפסח, שהיה נאכל על השובע. אנו פותחים את הדלת כמו שבני ישראל פתחוה במצרים אחרי חצות הלילה, אחרי שה' היכה את בכורות מצרים, ופרעה צעק "קומו צאו מתוך עמי... ולכו עבדו את ה' כדברכם". גם אנו פותחים את הדלת כאבותינו, לא כדי שאליהו יבוא לבקר אותנו בביתנו, אלא כדי לצאת אחריו אל הגאולה, אל הר סיני ואל בית הבחירה שנבנה בע"ה במו ידינו ובעמל כפינו יחד עימו.

את האפיקומן, זכר לקרבן הפסח, אני אוכל בכל שנה כשאיני לבוש בבגדי החג שבהם אמרתי את ההגדה עד לסעודה ועד בכלל אלא בבגדי הטיול שלי ובנעליי הגבוהות. על ראשי כובע רחב שוליים, על גבי מונח בעת אכילת האפיקומן תרמיל עם בקבוק גדול של מים, ובידיי שני מקלות ההליכה שלי. עם פתיחת הדלת אחרי ברכת המזון אני יוצא עם נכדיי הרבים מן הבית למסע בדרכים, מסע לחיפוש אליהו, כדי ללכת אחריו במסלול הגאולה לירושלים עיר קודשנו ולהר קודשנו. אנו מחפשים אותו וקוראים בשמו, ובכל שנה שבים הביתה, לדאבוננו, מאוכזבים מעט שלא מצאנו אותו, להמשך קריאת ההלל וה'נרצה', ועם החלטה נחושה לשוב ולבקשו בשנה הבאה כעת חיה.