הושע פרק ו | חסדכם כענן בוקר

בסוף הפרק הקודם ראינו שישראל מחפשים רפואה אצל אשור (ה, יג) ואת הצהרת ה' שניסיון זה לא יועיל: "אֲנִי אֲנִי אֶטְרֹף וְאֵלֵךְ אֶשָּׂא וְאֵין מַצִּיל" (ה, יד). הפרק נחתם בכך שה' אומר שהוא יעלם, עד שישראל ישובו ויבקשו אותו בעצמם: "אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי" (ה, טו).

בתחילת הפרק שלנו, זה בדיוק מה שקורה: העם נזכר בה', מכיר בכך שהצרות באו ממנו ומבקש את הרפואה ממנו: "לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה' כִּי הוּא טָרָף ויִרְפָּאֵנו יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ" (ו, א). תגובת ה' לכך מפתיעה, והיא כוללת פסוקי תוכחה על חטאי העם. בעוד העם השתמש בדימוי של גשם כדי לתאר את ההשתוקקות לדעת את ה', הנביא משתמש באותו מוטיב כדי לבטא סקפטיות ביחס לכוונות העם: "מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ" - כוונותיכם הטובות הן כמו ענני בוקר – הם מייצרים תקווה לגשם, אבל נעלמים כלעומת שבאו, בלי לייצר פעולה משמעותית.

מדוע התגובה לניסיון העם לחזור בתשובה צוננת כל כך? דומה שראינו את יסוד הדברים כבר בפרק ב', במסגרת המשל שבו פותח ספר הושע. ראינו שם שה' סוגר את דרכה של האישה למאהביה עד שבלית ברירה היא רוצה לחזור אל אהובה הראשון, אל ה'. אבל גם כאשר היא נזכרת ורוצה לחזור – הוא לא נעתר לכך מיד. התהליך החינוכי עוד ממשיך, "לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ..." (ב, יא). ונראה שזו בדיוק הדרך לבחון האם כוונת העם לשוב היא כענני בוקר או כענני גשם: בתחילה הרצון לשוב אל ה' נתקל בתגובה פושרת. אם העם באמת נחוש לשוב אל ה', הוא יתמיד ברצונו זה, ובסופו של דבר לאחר שיתקיים "וּבִקְשׁוּ פָנָי" במשך זמן רב ובצורה משכנעת, התשובה תהיה מלאה ואמיתית.

"גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם" (ו, ח): הפסוקים מוכיחים את ישראל על חטאי רצח ומארבים מתוכננים. כלפי מה הדברים אמורים? הרב יעקב מדן בסרטון המצורף מסביר שהדברים מוסבים על המרידות הבלתי נגמרות בממלכת ישראל בשלהי ימיה. בתקופה זו, מלכים עלו ונרצחו בזה אחר זה. רובן של המרידות ישבו על רקע הפילוג בין מזרח הירדן (גלעד) למערבו (שכם), כמו למשל מרידת פקח בפקחיה: "וַיִּקְשֹׁר עָלָיו פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ שָׁלִישׁוֹ וַיַּכֵּהוּ בְשֹׁמְרוֹן בְּאַרְמוֹן בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶת אַרְגֹּב וְאֶת הָאַרְיֵה וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי גִלְעָדִים וַיְמִיתֵהוּ וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו" (מל"ב טו, כה).