הושע פרק ה | וילך אפרים אל אשור

למי הנבואה מיועדת? הרב יוסי  אליצור (בשיעור כאן) מזהה בנבואה זו ובנבואות אחרות בספר ביטויים שיכולים ללמד אותנו כלפי איזה מלכים הנבואה נאמרה. הרב אליצור מציע שהנבואה הראשונה בפרק נאמרה בימי שלום בן יבש  שמלך חודש אחד בלבד: "עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם". גם בנבואה השניה בפרק ניתן למצוא רמז לאחד ממלכי ישראל שנזכרים בספר מלכים. הנבואה מזכירה לראשונה את ההליכה למלכי אשור לבקשת עזרה: "וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל אַשּׁוּר וַיִּשְׁלַח אֶל מֶלֶךְ יָרֵב וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר", ומסתבר שזה בתקופת מנחם בן גדי עליו נאמר שנתן שוחד למלך אשור כדי שיעזור לו: "וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ" (מלכים ב, טו, יט). 

ההסתמכות על הגויים: הנבואה כוללת לראשונה את החטא שבהסתמכות על מעצמה זרה. הזכרנו שהחטא הזה וחטא העבודה זרה נובעים שניהם מאותו שורש: ליקוי בידיעת ה'. האדם לא סומך על ה', ומחפש את הפתרון אצל גורמים חיצוניים. הקב"ה מבהיר שזה לא יעבוד, כי האויב של אפרים הוא ה' בכבודו ובעצמו ושום גורם זר לא יוכל להציל מפניו. 

בצאנם ובבקרם: הנביא מאשים גם את יהודה וגם את ישראל בכך שהם הולכים לבקש את ה' בצאנם ובבקרם, אך לא עושים את מה שתשובה אמיתית דורשת. זהו ביטוי נוסף לרעיון שנזכר פעמים רבות בתנ"ך, ויאמר במפורש גם בפרק ו' – ה' דורש תשובה ומעשים טובים ולא מסתפק בקרבנות. 

מעניין לשים לב שהתוכחה הזו נאמרת כאחת גם לבני יהודה, שמקריבים במקדש, וגם לבני ישראל שאין להם מקדש וכנראה במקרה הכי טוב מקריבים בבמות. לכאורה הנביא מתייחס לקרבנות של בני ישראל רק כ"לא מספיק טובים", משום שאין בהם גם תשובה ומעשים טובים, אבל הוא לא מציג אותם כחטא בפני עצמו מעצם ההקרבה בבמות. למעשה, על פי הידוע לי (ואשמח לקבל דוגמאות אם אני טועה) בכל התנ"ך כולו אין תוכחה ישירה לבני ישראל על הקרבה מחוץ למקדש – רק תוכחות על עבודה זרה. יתכן שמצופה מממלכת ישראל דברים אחרים, ויתכן שכאשר יש חטאים חמורים כמו עבודה זרה, העבודה בבמות היא צרה נסבלת.