הושע פרק ב | וארשתיך לי לעולם

הפרק נפתח בשלושה פסוקים אופטימיים שמתקנים את שמות הילדים בעת הגאולה – מ"לא רוחמה" ל"רוחמה" וכן על זו הדרך. אבל מיד לאחר הפתיחה הזו, אנחנו צוללים חזרה אל מערכת היחסים המתוחה בין הבעל לבין האישה. הבעל אומר: "רִיבוּ בְאִמְּכֶם רִיבוּ כִּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ" – לאחר שהאישה זנתה, מבחינת הבעל היא כבר לא אשתו. מה גרם לה לזנות? הפסוקים בהמשך מתארים שהיא הלכה אחרי השפע הכלכלי והחומרי שנתנו לה מאהביה. אלא שהיא לא שמה לב שהשפע מגיע בכלל מאת ה': "וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר". האבסורד והבגידה כפולים: לא רק שהאישה איננה מכירה בכך שהטובות שהיא מקבלת הם מן האיש, אלא שהיא משתמשת בטובותיו עצמן כחלק מממעשיה הפסולים: "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (ב, י).

לאחר הצגת הבעיה, הפרק מציג תהליך מעניין מאוד של תיקון. בתחילה, הבעל חוסם את דרכה למאהביה (ב, ח) ובלית ברירה היא נזכרת ברעיון לשוב אל בעלה הראשון. לאחר מכן, הבעל לוקח ומסיר ממנה את השפע שנתן לה (ב, יא). בעיית השפע נזכרת פעמים רבות בספר דברים כאחת הסכנות הרוחניות הגדולות ביותר. החשש מ"וישמן ישורון ויבעט" או שהשפע יוביל לתחושת "כוחי ועוצם ידי" ושכחת ה' הוא חשש שמשה רבנו הזהיר מפניו פעמים רבות לפני הכניסה לארץ.

נראה, שהפרק שלנו חוזר חזרה בדיוק לנקודה הזו. בשלב הבא, קורה דבר מרתק: לאחר לקיחת השפע, הקב"ה לוקח את ישראל בחזרה אל המדבר: "לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ" (ב, טז) – אנחנו חוזרים אל נקודת ההתחלה, עוד לפני שהשפע הגיע ובלבל את ישראל מנאמנותם לה'. הפסוקים מציגים חידוש של מעמד הכניסה לארץ: "וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ב, יז) – אלא שהפעם, הדברים ייעשו בצורה מתוקנת יותר: "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה" (שם). הכניסה לארץ, שהייתה מלווה בחטא עכן (על שמו נקרא עמק עכור) שהיה מעוניין בשלל, נעשית פעם נוספת. להבדיל, כמו במשחק של ילדים שאומרים: "בואו נעשה פוס, מהתחלה" – הנביא מציע לכונן את הכניסה לארץ מחדש, והפעם בצורה מתוקנת. ואלה האירוסין שנזכרים בפרק: אנחנו יודעים כבר מירמיהו שימי ההליכה במדבר נמשלים לחסד הנעורים של עם ישראל. וכאן אנחנו חוזרים לאירוסין מחודשים ומתוקנים: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (ב, כב).

הרחבה נוספת: כלפי מי נאמר פרק ב', והפקידה על בית יהוא

הפרק מזכיר המון את חטא העבודה לבעל. והדבר תמוה, משום שמאז ימיו של יהוא בן נמשי שטיהר את עבודת הבעל ביסודיות, הבעל כבר אינו נמצא בישראל. הרב יואל בן נון (בשיעור כאן) מציע שזה לא סתם: הנבואה שבפרקנו נגד עבודת הבעל היא נבואה קדומה שנאמרה לבית אחאב. כעת, הנביא הושע אומר אותה כלפי בית יהוא. מדוע?

יהוא מונה למלך על ידי אלישע הנביא במטרה אחת: לתקן את ממלכת ישראל ולהחזירם בתשובה אל עבודת ה'. יהוא עשה זאת היטב בהסרת עבודת הבעל, אבל חזר לחטאי ירבעם בן נבט – עבודה לעגלים בבית אל ובדן. הנבואה שבפרקנו אומרת ליהוא: נכשלת בתפקידך. אמנם הסרת את עבודת הבעל, אבל לא הבאת את התיקון המיוחל למלכות ישראל. במובן הזה, הסרת עבודת הבעל לא שווה הרבה, והתוכחות על עבודת הבעל שייכות גם אליך.

אם נבין כך את הקשר הפרק, נוכל גם להבין את הפסוק בפרק א', "וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא". שאלנו אתמול – מדוע יש לפקוד את דמי יזרעאל על בית יהוא? הרי יהוא הכרית את בית אחאב בצו ה' ועל פי נבואתו! שימו לב למשל לפסוק: "וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹן וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ" (מל"ב י, יז).

דומה שהנבואה שבפרקנו אומרת אמירה ברורה מאוד על מעשיו של יהוא: לאור העובדה שמעשיו לא הגיעו אל הייעוד המיוחל של החזרת ממלכת ישראל לעבודת ה', גם ההצדקה המוסרית שלהם בטלה. ומשכך, בדיעבד הריגת בית אחאב על ידי יהוא כבר איננה קיום צו ה', אלא שפיכות דמים בלתי מוצדקת – שהרי היא לא נעשתה עבור המטרה לשמה הנביא מינה את יהוא.