וזאת הברכה | הקשר לשמיני עצרת

 

פסוקי ההפטרה^[1]

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: (ב) מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ג) כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה: (ד) מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם: (ה) לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: (ו) חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: (ז) רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: (ח) לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: (ט) הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:

(י) וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: (יא) עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם לְרִשְׁתָּהּ: (יב) וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: (יג) זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לֵאמֹר ה' אֱלֹהֵיכֶם מֵנִיחַ לָכֶם וְנָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת: (יד) נְשֵׁיכֶם טַפְּכֶם וּמִקְנֵיכֶם יֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם: (טו) עַד אֲשֶׁר יָנִיחַ ה' לַאֲחֵיכֶם כָּכֶם וְיָרְשׁוּ גַם הֵמָּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם וְשַׁבְתֶּם לְאֶרֶץ יְרֻשַּׁתְכֶם וִירִשְׁתֶּם אוֹתָהּ אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשָּׁמֶשׁ: (טז) וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ: (יז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ רַק יִהְיֶה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה: (יח) כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ (יהושע א', א-יח):

 

א. הקשר בין הפרשה להפטרה – ממשה ליהושע^[2]

הקשר כאן מדבר בעד עצמו. הפרשה מסיימת במות משה ובהעברת המנהיגות אל יהושע, ופרקנו מדבר על העברת המנהיגות ממשה ליהושע בד בבד עם הדגשת חלקו של יהושע בהעברה זו.

נציין בקצרה שעל פי דין התלמוד (מגילה לא ע"א) היה עלינו לקרוא בנביאים את פרשת "ויעמד שלמה" (מלכים א ח', כב-נג), שהיא תפילת שלמה לפני ה' בעת חנוכת המקדש. ימי חג הסוכות ושמיני עצרת היו באותה שנה ימי חנוכת המקדש, וההפטרה מציינת, כמו בכל החגים, את החג וזמנו, ולא את 'פרשת השבוע'. ההפטרה הנהוגה היום, הלקוחה מספר יהושע ומתייחסת לפרשה, נקבעה בתקופת הגאונים, וכך נותרה אצלנו, אף שיש מן הראשונים שערערו על כך:

"קורין ב'וזאת הברכה' ומפטיר ב'ויעמד שלמה'. ויש מקומות שמפטירין ב'ויהי אחרי מות משה', ואומר ר"י שרב האיי תקנה, והלכה דאין מפטירין רק 'ויעמד שלמה', דאין להפטיר דבר שאינו בתלמוד אם לא על ידי ראיה" (תוספות הרא"ש מגילה לא ע"א).

*

מן הפרשה, ובעיקר מן ההפטרה, עולה לדעתנו התמונה הבאה: משה עלה אל הר העברים, שבו מת, יחד עם יהושע, כפי שעלה בזמנו עם יהושע להר סיני:

"וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם" (שמות כ"ד, יג-יד):

לא התפרש בתורה עד היכן עלה יהושע, אך הוא עלה להר סיני, שהה בו במשך כל ארבעים הימים (לא ברור מה אכל, מה שתה וכיצד התקיים), וירד עם משה מן ההר בעת מעשה העגל. בארבעים הימים הבאים (האמצעיים) שהה משה עם ה' באוהל מועד שמחוץ למחנה, אולי למרגלות הר סיני, וגם שם היה יהושע עמו:

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה: וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה... וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שם ל"ג, ז-יא):

נראה שגם להר העברים עלה רק יהושע עם משה, ולהבנתנו עלה עמם גם אחד משני ספרי התורה שמשה כתב.[3] ספר תורה זה היה חסר את שנים עשר פסוקיו האחרונים, החל מ"ויעל משה". על ההר כתב משה ארבעה פסוקים נוספים, עד דברי ה' אליו – "ושמה לא תעבור", מסר את ספר התורה ליהושע ומת. על יהושע היה להשלים את שמונת הפסוקים האחרונים, החל מ"וימת שם משה".

ה' קבר את משה בגיא שלא לעיני יהושע, כנראה בעת שהענן הפריד בין משה ליהושע, כמו בהר סיני, ויהושע שב אל המחנה וספר התורה עמו. הפסוקים הראשונים בפרקנו מתרחשים בעת שיהושע עדיין על הר העברים, הענן כבר הפריד בינו לבין משה והוא עדיין אינו יודע שמשה מת. הוא ממתין, וספר התורה שמסר לו משה בידו. כאן מתחיל פרקנו: ה' אומר ליהושע שמשה מת, ושעליו לעבור את הירדן ולהנהיג את בני ישראל אל הארץ. ה' אומר לו "מהמדבר והלבנון הזה..." (פסוק ד), ומשמע שיהושע רואה את הלבנון בעיניו. דברים אלו לא יכלו להיאמר בערבות מואב, אלא רק בפסגת הר העברים, שממנו ראה משה את כל הארץ. ה' גם אומר ליהושע "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (פסוק ח) – משמע, יהושע אוחז את הספר בידיו, ועמו הוא יורד מן ההר.

ב. הבטחת הארץ ועזרת ה' בכיבושה בתמורה לדבקות בה' ובתורתו

המקראות הנאמרים ליהושע זהים במידה רבה לדבריו של משה אל העם במשנה תורה:

"כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ: וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם" (דברים י"א, כב-כד):

"כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו... מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם" (יהושע א', ג-ד):

יש הבדל מעניין בין ההבטחות: ההבטחה במשנה תורה מותנה באהבת ה', הליכה בדרכיו ודבקות בו, ואילו ההבטחה ליהושע מותנה בכך שיהגה בספר התורה יומם ולילה. אולם ההבדל אינו מעיד על שוני: אדרבה, מהבדל זה עולה משמעות ההגייה המתמדת בספר התורה, הזהה לאהבת ה' ומביאה לידי הליכה בדרכיו ודבקות בו.

הקשר בין הציווי שבמשנה תורה לבין פרקנו מודגש גם באמצעות ביטויים חוזרים נוספים. כך נאמר במשנה תורה:

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם: וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְאֶל כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"א, ז-ט):

ובפרקנו:

"לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ: חֲזַק וֶאֱמָץ... הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת" (פסוקים ה-ו וט).

ושוב, מן הדמיון אל ההבדל: במשנה תורה נותן משה בסמוך לדבריו את ספר התורה אל הכהנים וזקני ישראל לצורך הקריאה בו במעמד הקהל, ואילו בפרקנו נותר ספר התורה אצל יהושע (כרמוז לעיל, היו שם שני ספרי תורה), שיקרא בו יומם ולילה, והדבקות בו תלויה במנהיג ולא בעם ובנציגיו. שתי התמונות משלימות זו את זו.

ג. (רק) חזק ואמץ

שלוש פעמים (בפסוקים ו, ז, ט) בפרקנו דורש ה' מיהושע "חזק ואמץ". דרישה זו תיאמר פעם רביעית מפי העם, על ידי נציגי שניים וחצי השבטים:

"כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (פסוק יח):

חז"ל למדו מפסוק זה שתי הלכות:

א. המנהיג רשאי להמית את מי שממרה את פיו. הרמב"ם (מלכים ומלחמות ג', ח) מביא הלכה זו לגבי מלך, ואכן לשיטתו (פרוש המשנה יומא ז', ה) היו ליהושע דיני מלך. הר"ן בדרשותיו (דרוש י"א) רואה ביהושע מנהיג, אך לא מלך. מה אפוא טיב זכותו להרוג את מי שימרה את פיו? נראה שעיקר דין זה נאמר לגבי מנהיג העם במלחמה, מפקד הצבא. בעת מלחמה, הסכנה הנובעת מהמראת פי המנהיג היא תבוסה במלחמה, תבוסה העלולה להביא בעקבותיה מוות, אלמנות, שכול ויתמות בממדים עצומים. נתינת כלי הרתעה בידי המנהיג חיונית עבור העם כולו. יהושע קיבל כלי זה כמנהיג העם לקראת המלחמה הארוכה והמתישה בעמי כנען, וממנו נלמד הדבר לדורות. הסמכות ניתנה כאן ליהושע כדי לפעול באמצעותה נגד שבט או משפחה (משניים וחצי השבטים שנחלו במזרח, כמתבקש) שינסה להיאחז בנחלתו שבעבר הירדן ולא יעבור להילחם עם כל העם במערב הירדן. משה חרד שחטא כזה עלול להביא להתחדשות המצב שהיה בעת חטא המרגלים, שהביא למות המעפילים ולדחיית הכניסה לארץ בדור שלם.[4]

ב. אין חובה לשמוע בקול המלך או המנהיג כשהוא מצווה לעבור על דברי תורה, כפי שפסק הרמב"ם שם:

"המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו" (מלכים ומלחמות ג', ט).

הגמרא הוכיחה הלכה זו (גם) מעבדי שאול, שסירבו לקיים את הוראתו להרוג את כוהני נוב בעקבות הסיוע שהגישו לדוד בעת שנמלט מפני שאול:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה' כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אזנו (קרי: אָזְנִי) וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי ה'" (שמואל א כ"ב, טו-טז):

על פי הגמרא, הרצים, שבראשם עמד אבנר, שר צבא שאול, למדו זאת מן המילה 'רק', המסייגת את הצהרת הנאמנות של נציגי שניים וחצי השבטים לצו של יהושע:

"'והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדקים טובים ממנו', טובים – שהיו דורשין אכין ורקין, והוא לא דרש" (סנהדרין מט ע"א).

"שהם דרשו אכין ורקין – שלא לקיים מצות המלך לעבור על דברי תורה... כשאמר לו שאול לעבדיו 'סובו והמיתו את כהני ה' וגו'', וכתיב 'ולא אבו עבדי שאול לשלוח ידם ולפגוע וגו''" (רש"י שם).

דרשה זו עשויה להתאים גם לפשוטו של מקרא בפרקנו. נשוב לפסוקי 'חזק ואמץ' הראשונים:

"חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ" (ו):

"רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי" (ז):

"הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת" (ט):

הפסוק הראשון והשלישי דורשים "חזק ואמץ" על מלחמת כיבוש הארץ. לעומת זאת, הפסוק השני דורש "חזק ואמץ" על שמירת התורה והמצוות, והוא עדיף על שני הפסוקים האחרים משום שהוא מורה "חזק ואמץ מאֹד", וניתן להבין ממנו ששמירת התורה קודמת לכל צו אחר של המנהיג.

עוד נאמר בפסוק זה: "רק חזק ואמץ מאֹד". מכך ניתן ללמוד ששמירת התורה באה למעט כל "חזק ואמץ" שממנו עולה דבר המנוגד לשמירת התורה.[5]

*

שתי הוראות ה'חזק ואמץ', להילחם בנחישות באויב ולשמור וללמוד את התורה, עשויות לעמוד בניגוד עקרוני, שלגביו יש פולמוס גם בדורנו, סביב גיל שנת העשרים – האם יש להשקיע את עיקר הכוח והמרץ בלימוד התורה, או במלחמה באויב? חז"ל ראו בכך את מבחנו הראשון של יהושע:

"'ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עמד לנגדו'... אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה! אמר לו: על איזה מהן באת? אמר לו: 'עתה באתי'. מיד 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק'. אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה" (מגילה ג ע"א–ע"ב).

הרד"ק אכן הקשה שלכאורה היה ראוי להם להתרכז במלחמה ביריחו ולא בלימוד תורה:

"ויש בו דרש כי בא להפחידם על בטול תורה... וזה הדרש רחוק, כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה" (רד"ק יהושע ה', יד).

דומה שכך יש להשיב על טענת הרד"ק: המלאך שעמד בשערי יריחו ערב כיבושה לימד את יהושע שמשימת כיבוש יריחו מוטלת עליו, על מלאך ה', ולא על יהושע וצבאו. יריחו תיכבש ביד ה' החזקה, כפי שאכן קרה בנפילת חומותיה. יהושע מצוּוה על ידי מלאך ה' להשיל נעלו מעל רגלו, כפי שנצטווה משה בסנה, במקום קבלת התורה והמצוות. יריחו עבור העם היא מקום התגלות השכינה בתקיעות שופר, בדומה למעמד הר סיני, ולא מקום מלחמה, ולכן היה עליהם להתכונן לכיבושה באמצעות לימוד תורה. המעשה ביריחו אינו מלמד בהכרח על כל מלחמה שעם ישראל נקלע אליה, ולעיתים צו "חזק ואמץ" מכוון דווקא לנחישות בעת המלחמה. הנחישות במלחמה והנחישות בלימוד התורה מקבילות זו לזו ושתיהן יחדיו מקדמות את העם בדרכו לרשת את הארץ.

ד. שלושת ימים

"וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר: עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה וְצַוּוּ אֶת הָעָם לֵאמֹר הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה..." (א', י-יא).

יהושע מבקש מן העם להתכונן למעבר הירדן בעוד שלושה ימים. האומנם נועדו שלושת הימים רק להכנת צידה? לכאורה מתבקש להשוות פסוק זה לנאמר ערב מעמד הר סיני:

"וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (שמות י"ט, טו):

במעמד הר סיני דרשה ההכנה גם קדושה וטהרה לקראת המעמד. מעבר הירדן, שיהושע מכין את העם אליו, אינו רק מעשה טכני או אסטרטגי. הוא כולל גם את התגלות ה', "אדון כל הארץ" (ג', יא–יג), באמצעות ארון הברית בעת המעבר ועצירת מי הירדן. גם כיבוש יריחו, כפי שהזכרנו לעיל, דומה למעמד הר סיני. הדמיון בין האירועים מתבטא בהתגלות מלאך ה' בשערי יריחו כהתגלותו בסנה, בשתים עשרה האבנים הגדולות שהוקמו גם בהר סיני וגם ליד הירדן ובעיקר בהשוואת הפסוקים הבאים:

"בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר" (שמות י"ט, יג):

"וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל... וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ" (יהושע ו', ה):

מסתבר אפוא שגם זו הייתה מטרת שלושת ימי ההכנה קודם מעבר הירדן.

*

על פי החשבון הפשוט החלו שלושה ימים אלו בז' בניסן של שנת הארבעים, שהרי שלושה ימים אחר כך חצו בני ישראל את הירדן:

"וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ" (יהושע ד', יט):

נקבל את ההנחה ששלושת הימים הנידונים היו רצופים לסיום שלושים ימי האבל על משה,[6] כפי שנאמר "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה" (דברים ל"ד, ח), והרי לנו מסורת חז"ל שמשה מת בז' באדר:

"אמר (=המן): נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" (מגילה יג ע"ב).

ה. הבטחת שניים וחצי השבטים

"וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: זָכוֹר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'... וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם" (א', יב-יד):

יש לנו כאן דוגמה מובהקת לכלל שדברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וכך המקרא מפרש את עצמו. בתורה (במדבר ל"ב) רק ראובן וגד נושאים ונותנים עם משה ומתחייבים בפניו לעבור חלוצים. חצי שבט המנשה נספח שם רק לעניין נחלת חלקו בעבר הירדן המזרחי, אך אינו שותף למשא ומתן על ההתחייבות לעבור חלוצים. הוא לא ביקש להישאר בעבר הירדן בגלל מקנהו, וכנראה נספח לעבר הירדן המזרחי מסיבות אחרות.[7] אולם כאן עולה שגם חצי שבט המנשה התחייב לעבור חלוצים לפני העם, ויהושע תובע זאת ממנו יחד עם תביעתו משבט ראובן ומשבט גד.

תשובתם של שניים וחצי השבטים הייתה מבחן המנהיגות הראשון של יהושע אחרי מות משה. יכולתו של יהושע לעמוס על שכמו את תפקידו של משה בהנהגת העם לא הייתה מובנת מאליה, על אף שהקב"ה עצמו בחר בו, על אף שמשה סמך עליו את ידיו, על אף שמשה אמר לו לעיני כל ישראל "חזק ואמץ", על אף שהתלווה למשה בעלייתו להר סיני ובפרישתו לאוהל מועד הנבדל מן המחנה ועל אף שהנהיג את העם במלחמת עמלק ברפידים. יכולתו לעמוד כמנהיג במקום משה לא הייתה מובנת מאליה משתי סיבות:

א. גדולתו של משה הייתה יחידה במינה לדורות עולם (בעיקר לשיטת הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ז', ו, שראה בנבואתו קרבת א–לוהים שאין דומה לה). היא באה לידי ביטוי ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף, במתן תורה ובחטא העגל, בארבעים שנות המדבר ובמלחמת סיחון ועוג, והעמידה בסימן שאלה את יכולתו של יהושע לעמוד במקומו. על המעבר לימי יהושע אמרו חז"ל:

"זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה" (בבא בתרא עה ע"א).

"מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו... במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה" (תמורה טז ע"א).

ב. על יהושע היה להוביל את העם על משפחותיו למלחמה מתישה בת ארבע עשרה שנים, למפגש עם תרבות אלילית במלוא עוצמתה ולקבלת חלוקת הארץ "בין רב למעט". המשימה להחזיק את שבטי ישראל השונים כעם אחד בתקופה כזו קשה מאוד.

תשובתם הנחרצת של שניים וחצי השבטים ליהושע, אישורם את הבטחתם וקבלתם את מנהיגותו ללא עוררין הם חלון להשקיף דרכו על עמדת חז"ל לגבי שבחי דורו של יהושע:

"'והבל היֹפי' – זה דורו של יהושע" (סנהדרין כ ע"א).

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.