חטא עכן ועונשו: ישראל שחטא
לאחר מפלת העי בספר יהושע, הקב"ה מתגלה ליהושע ומסביר שהמפלה אירעה בעקבות מעילה בחרם. אך הקב"ה אינו מציין את שמו של המועל:
חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. (יהושע ז', יא)
רק אחרי עריכת גורל, יהושע מגלה שעכן הוא זה שמעל בחרם.
מדוע הקב"ה מתייחס לחטאו של עכן כחטא של כל העם? אכן, ייתכן שהחטא של עכן נודע לאחרים והם נמנעו מלהתערב, ואולי היו אנשים נוספים שהשתתפו במעשה הנבלה; אך בשיעור שעבר הראנו שהחידוש הגדול בסיפור שלנו הוא הערבות הישראלית שהתחילה בשעת הכניסה לארץ. בני ישראל מקבלים כאן שיעור חשוב: הכניסה לארץ ישראל היא לא המשך למסע שהתחיל ביציאת מצרים אלא סיומו של המסע. מעתה עליהם לבנות ממלכה ומדינה, ומעתה מעשיו של היחיד משפיעים על הכלל. המדינה בנויה אמנם על אוסף של יחידים, אך היחיד שחי בה ערב לכלל ואחראי לו.
רעיון זה מקבל דגש נוסף בנאום התוכחה של יהושע לבוני המזבח בעבר הירדן המזרחי:
הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַחמָעַל מַעַל בַּחֵרֶםוְעַל כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵלהָיָה קָצֶף וְהוּאאִישׁ אֶחָד לֹאגָוַע בַּעֲוֺנוֹ. (כ"ב, כ).
דרשת חז"ל
על הפסוק שהבאנו לעיל, "חטא ישראל", דרשו חז"ל:
אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא - ישראל הוא. (סנהדרין מ"ד ע"א)
כוונת הדרשה היא שאף לאחר שעם ישראל חוטא, הוא עדיין נקרא בשמו המיוחד – "ישראל". רבינו מאיר אבולעפיא (היד רמ"ה) על אתר מסביר:
עדיין שם קדושתו עליו וישראל לשון חשיבות הוא.
כמו כן מסביר היד רמ"ה, שדיוקו של רבי אבא הוא מכך שבפסוק כתוב "חטא ישראל", זאת אף על פי שאפשר לכתוב גם "חטא העם" כפי שנאמר בחטא העגל: "שחת עמך".
אפשרות נוספת היא שרבי אבא שם לב לסדר המילים "חטא ישראל". המילה "חטא" מופיעה לפני המילה "ישראל", ומלמדת ששם ישראל נקרא עליו גם לאחר החטא. לפי זה, הדיוק הוא מכך שכתוב "חטא ישראל", ולא "ישראל חטא". סגנון דרשה זה, שמתבסס על המשך השימוש בכינוי שלכאורה כבר איננו רלוונטי, מופיע בדרשות נוספות; נזכיר שתיים מהן.
על הפסוק "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם" (ויקרא כ"ו, לא) דרשו חז"ל:
קדושתן (של המקדש) אף כשהן שוממין (משנה מגילה ג', ג).
תוספות יום טוב על אתר מפרש:
נראה לי דדייק מדלא כתיב ואת מקדשיכם אשומם.
זאת אומרת, מכך שהקב"ה משתמש במילה "מקדש" גם לאחר השיממון, ניתן ללמוד שהקדושה נמצאת במקום גם לאחר שחרב.
דוגמא נוספת היא מן הדרשה על הפסוק "וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם" (שמות ב', כג). רש"י, בפירושו לפסוק, מביא את דרשת חז"ל שפרעה לא באמת מת אלא רק נצטרע, "והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם". מהיכן דייקו חז"ל את הדרשה הזאת?
המלבי"ם מסביר בשם הגר"א:
שדבריהם בנויים על הכלל שבכ"מ שמדבר ממיתת מלך מזכיר שמו בלא תואר מלך וישכב שלמה עם אבותיו וישכב רחבעם וישכב אביה וכן כולם. וע"כ במה שהזכיר תואר, מלך מצרים, מלך עוזיה, דרשו שהיו בחיים רק שנצטרע.
כלומר, כיוון שהכינוי "מלך" לא משמש בדרך כלל כדי לדבר על מלך שכבר סופר לנו על פטירתו (המילה "וימת" מופיעה לפני המילה "מלך"), חז"ל דורשים שמלך מצרים לא מת.
הביטוי ההלכתי[1]
במקורות הלכתיים רבים, דרשת "אף על פי שחטא ישראל הוא" התקבלה כביטוי לכך שאדם שנולד יהודי אינו יכול לאבד את זהותו היהודית לעולם. בתשובות ופסקים רבים ביטוי זה מופיע כאמירה בעלת סמכות הלכתית; אך האם זהו אכן מקור הלכתי? האם הפסקים שמצטטים אותו משתמשים בו רק כביטוי מושאל, כפי שעולה מפשטות הגמרא, או שניתן לתלות בדרשה שלנו את המקור ההלכתי לקביעה זו?
רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס, המהרש"א, כותב בפירושו לסוגיה בסנהדרין:
חטא ישראל כו'. אף על פי שחטא ועבר על כל התורה כדלקמן לא הוי כעכו"ם וכמ"ש אף במומר לכל התורה דישראל הוא לכל דיניו.
נראה שהמהרש"א מבין שיש כאן אמירה הלכתית ושהפסוק מהווה מקור הלכתי. כיצד ניתן להבין כך? ייתכן שהתשובה נמצאת בהמשך הגמרא, שממשיכה בדרשה על עכן:
אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר מספרתא: מלמד שעבר עכן על חמשה חומשי תורה, עכן מושך בערלתו היה. אמר רבי אבא בר זבדא: מלמד שבעל עכן נערה המאורסה.
התיאורים האלה על עכן אכן יכולים להסביר כיצד ניתן ללמוד מחטאו של עכן שאפילו יהודי משומד, המפנה עורף לכל יהדותו – כמו עכן – עדיין נשאר יהודי!
באחת מתשובותיו, רבי שמואל די מדינה (המהרשד"ם 1505–1589), דן במקור להלכה הקובעת שישראל משומד עדיין נחשב ליהודי. בין היתר הוא טוען שניתן ללמוד מסיפורו של עכן, שעל אף שחטא, נשארה עליו קדושת ישראל. לדעתו, הפסוק ביהושע יכול לשמש כמקור הלכתי. מצד שני, המהרשד"ם טוען שלא ניתן ללמוד ממקור זה על ישראל משומד – שכן עכן רק חטא בחרם, אך לא המיר את דתו![2]
...אחר שממקור שאנו לומדים שישראל כשר אעפ"י שחטא שם קדושת ישראל עליו, הוא מעכן, ועכן עצמו לא מצאנו לו עון אחר רק שמעל בחרם, אמנם בשאר המצות כשר היה. א"כ לא גמרינן דישראל שחטא שהוא ישראל אלא כה"ג דעכן שלא חטא אלא בדבר אחד!
הרב משה פיינשטיין חולק על המהרשד"ם וטוען שלדרשה זו יש תוקף של דברי אגדה בלבד:
ור' אבא בר זבדא לא אמר זה לענין הלכה אלא לדברי אגדה לומר שקרא זה משמיענו חביבות ישראל להקב"ה שאפילו בשעה שהן חוטאים קורא אותן ישראל דאמר חטא ישראל.
כמו כן הוא טוען שגם המהרש"א שצוטט לעיל לא באמת סבר שמדובר במקור הלכתי:
ואף שמהרש"א כתב נמי לענין הלכה אף על פי שחטא ועבר על כל התורה... נראה שכתב מהרש"א משום דכן הוא הדין אבל לא שמהרש"א מפרש זה בכוונת מימרא דר"א בר זבדא...
אך אם הפסוק שלנו לא מהווה מקור הלכתי לכך שאדם מישראל אינו יכול לאבד את זהותו היהודית, כיצד ניתן לבסס הלכה זו?
הרב משה פיינשטין מסביר:
והפשיטות שהיה להגמ' שמומר הוא כישראל גמור לכל דיניו הוא משום דלא שייך המציאות לישראל שיעשה בדין נכרי דאיכא חדוש התורה בנכרי שיכול להעשות ישראל ע"י גרות אבל לא נאמר בתורה לא בקראי ולא בהלכה מסיני שיהיה דין כזה שישראל יוכל להעשות עכו"ם וממילא הוא נשאר בדין ישראל ובקדושת ישראל בין לענין חיוב המצות ובין לעניני חיתון ויחוס הבנים וממילא ודאי שבני המומרות הם ישראלים גמורים.
לדעתהרב פיינשטיין, עצם העובדה שהתורה לא חידשה אפשרות של המרה מיהדות לקבוצה אחרת, מלמדת שאפשרות כזו איננה קיימת.
הדיון בראשונים
בעניין המשומד, נחלקו הראשונים אם הוא נידון כיהודי או לא. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בשאלות כמו – האם קידושיו קידושין, האם ניתן להלוות לו ריבית, והאם יתחייב בטבילה כאשר יחזור ליהדותו?
הרמב"ם באיגרת תימן מסביר שהיהודי חייב תמיד במצוות. הוא לא מסוגל להימלט מהן, וממילא אינו יכול להימלט גם מהעונש על ביטולן:
ומי... (ש)יעשה הפקר לחלל השבת ולאכול איסורים, ויעלה על לבו שפרק מעליו עול התורה, שהתורה הזאת לא יוכל להימלט ולהינצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו בין ברצונו בין שלא ברצונו, אבל הוא נענש על כל מצווה ומצווה שבטל מן הצווים, כלומר ממצווה עשה, וגם ייענש על כל מה שיעבור ממצות לא תעשה... אבל ירבעם בן נבט, שחיק עצמות, ייענש על העגלים שחטא בהם והחטיא את ישראל, וכמו כן ייענש על שביטל מצות סוכה בסוכות. וזה העיקר יסוד מיסודי התורה והדת, ולמדוהו ועשו היקש עליו.
ומה לגבי שאר השאלות שהעלינו?
לגבי קידושין, כותב המאירי על סוגיה ביבמות:
מכאן היו מקצת רבותי חוככין לומר שכל משומד בזמן הזה גוי גמור הוא ואין חוששין לקידושיו. (מאירי על יבמות ט"ז)
לגבי טבילה לאחר שיחזור בו, פוסק הרמ"א:
ישראל מומר שעשה תשובה א"צ לטבול רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חבירות בפני ג'. (שולחן ערוך יורה דעה סימן רסח)
ולעניין איסור רבית, כתוב בהגהות מרדכי:
דמומר להכעיס אין מצווים להחיותו ושרי להלוות לו בריבית דלגבי נשך כתיב אחוה. והא דאמרינן בסנהדרין אע"פ שחטא ישראל הוא היינו בדברים דלא כתיב בהו אחוה כגון גיטין וקידושין. (מרדכי על יבמות, רמז ק"ז)
לשיטת המרדכי ניתן לחלק בין מצוות שונות. לחלק מהמצוות המומר נחשב ליהודי, ולחלקן (המצוות שנאמר בהן אחוה) ניתן להתייחס אליו כאל אדם שאינו יהודי.
הטור מסכם את שתי השיטות לגבי קידושיו של המומר:
ישראל מומר שקידש, קדושיו קידושין וצריכה ממנו גט. וי"א דמומר לחלל שבת בפרהסיא ולעבוד כו"ם דינו כעכו"ם גמור ואין קדושיו קדושין, ולא נהירא. (אבן העזר הלכות קידושין סימן מד)
והבית יוסף על המקום מצטט:
בשם רש"י כתב (העיטור) דאפילו משומד לע"ז ולחלל שבתות קידושיו קידושין וכן דעת הרמב"ם בפ"ד. (בית יוסף שם)
החוקרים מציינים[3] שרש"י הוא כנראה הראשון שהשתמש בביטוי "ישראל – אף על פי שחטא ישראל הוא" כאמירה בעלת תוקף הלכתי, המלמדת שיהודי משומד נשאר יהודי.
נעיין במספר תשובות של רש"י, בהן פסק שקידושי המומר תקפים:
אף ישראל משומד לרצונו שקדש, [קדושיו] קדושין, שנאמרא חטא ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא. וכ"ש [האנוסים שלבם] (לבם) לשמים. (שו"ת רש"י סי' קעא)
במקרה שבו יבמה נפלה לפני יבם משומד, פסק רש"י שהיא צריכה חליצה:
ואין חילוק בין שקדשה הבעל ואח"כ נשתמד בין שנשתמד לאחר [קודם] קידושין, שהמשומד הרי הוא כישראל חשוד לכל דבר שנאמר חטא ישראל. אעפ"י שחטא ישראל הוא ואין לחלקו מדת ישראל אלא שאין נאמן באיסורין, הואיל וחשוד הוא עליהן, ויינו יין נסך הואיל וחשוד הוא לע"ז, וקידושיו קידושין וחליצתו חליצה. כללא של דבר הרי הוא כישראל חשוד. (שם, סי' קעג)
ולגבי הלוואה בריבית, פסק רש"י:
שאסור ליקח רבית מישראל משומד, דאחיך קרינן ביה, ואינו נקרא כי אם ישראל משומד וחוטא. דכתב חטא ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הואא ולגט ולחליצה דינו כישראל גמור: ואם בא במראה [במרמה] ולוה מישראל ע"י שליח [ארמאי], ובשעת הפדיון בא ואמר שלי הוא המשכון, מותר לישראל ליקח ממנו כל הריבית. (שם, סי' קעה)
לדעת יעקב כץ, שיטת רש"י הגיבה באופן ישיר לתקופתו ההיסטורית, שבה המתח התיאולוגי בין היהדות לנצרות היה חזק מאוד. יהודים רבים המירו את דתם – מתוך רצון אך גם מתוך אונס. האם יהודים אלה יכולים לחזור לחיק דתם וקהילתם? האם בכוחם לחזור בתשובה או שמא הם איבדו את היכולת?
רש"י הלך בעקבותיו של רבינו גרשום והדגיש בתוקף את הרעיון שהתשובה כוחה יפה אף להמרת דת, באונס או ברצון. בתקופתו של רש"י, היו נפוצים טיפוסים של אנוסים שהיססו אם לחזור ליהדותם. אם לא הייתה נפתחת בפניהם הדלת לחזור בתשובה, ייתכן שהיו בוחרים ברצון להמשיך לחיות חיים נוצריים. לקביעת מעמדם ההלכתי של מומרים הייתה לפיכך השפעה רבה על החלטתם של האנוסים – והגדרתו של רש"י (בניגוד לשיטות אחרות) הכריזה כי שערי תשובה פתוחים לפני המומר וחובת התשובה מוטלת עליו כל ימיו![4]
במאמרו על "האח דניאל", יהודי מומר מתקופת השואה שטען שהוא נכלל בחוק השבות על אף שהשתמד, ניסה הרב אהרון ליכטנשטיין לאסוף ולסדר את החילוקים השונים המצויים בראשונים לגבי מעמדו ההלכתי של המשומד:
אם נשאל במונחים ציוריים האם כל מי שנולד להורים יהודיים הוא יהודי התשובה היא בוודאי כן... משום כך הוא מחויב ללכת בדרך התורה ואם הוא מחליט לחזור אולי אין לו צורך בגיור מחדש.
אבל אם נשאל האם למשומד יש משהו מן האישיות היהודית והאופי היהודי ואשר על כן הוא ממשיך להיכלל במעמד האישי של יהודי התשובה היא לא ולא. הוא נשאר יהודי בלא יהדות. מה שנותר לו הוא רק התואר – שם ישראל. אבל מקדושת ישראל שהיא עיקר מהותו של היהודי ממנה אין לו דבר... כשם שהוא התכחש לעם היהודי, כך גם היהדות מפנה לו עורף.[5]
אם כן, לדעת הרא"ל יהודי מומר נשאר יהודי – אך הוא עדיין יכול לאבד את מעמד קדושת הישראל שבו.
[1] פרופ' יעקב כץ חקר את גלגול הדרשה שלנו במקורות ההלכתיים. עיינו במאמרו המקיף בנושא: 'ישראל על פי שחטא ישראל הוא', הלכה וקבלה, ירושלים תשמד עמ' 269-255. כמו כן, עיינו במאמרו העדכני והמקיף של הרב יצחק ברנד – "ישראל שחטא — לאום, חברה ודת: דיון הלכתי תלת-ממדי". ניתן לגשת אליו בקישור הבא:
[2] שו"ת מהרשד"ם אבן העזר, סימן י'.
[3] עיינו במאמרו של פרופ' יעקב כץ, בעמ' 257.
[4] ראו שם בעמ' 266.
[5] האח דניאל והאחווה היהודית, מוסר אביב, הוצאת מגיד 2016, עמ' 257
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)