תהילים צב | מזמורי יום השבת

המזמורים מצ"ב עד ק' מייצרים שרשרת של מזמורים עם קשר ביניהם. הפתיחה של מזמור צ"ב: "טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן:  לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת" (צב, ב-ג) תואמת לסיום של מזמור ק': "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרֲכוּ שְׁמוֹ:  כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ" והשרשרת כולה מייצרת מהלך אחיד. חלק גדול משרשרת המזמורים מוכרים לנו כמזמורי קבלת שבת. 

מזמור צ"ב פותח את השרשרת בתיאור השקפה חדשה על המציאות שהמשורר מקבל ביום השבת. הוא מתמודד עם אחת הבעיות הנפוצות בספר תהילים – בעיית רשע וטוב לו, ומגיע להבנה שגורמת לו לפצוח בשירת הודאה – פריחת הרשעים היא זמנית. משהו ביום השבת, אולי העצירה מהריצה ומהתחרות הבלתי פוסקת של העולם, אולי החיבור לקדושה, מעניקים למשורר את הפרספקטיבה שהרוע אמנם נראה משתלם, אבל הוא עתיד לקמול כמו העשב שמתייבש מהר. במשל שמשתמש במושגים מעולם הצומח, הרשעים נמשלים לעשב ולפרחים שגדלים מהר אבל גם נעלמים מהר כשהקיץ מגיע: "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד" (צב, ח). לעומת הצדיקים שנמשלים לעצים גבוהים וחסונים - שצומחים לאט אבל חוזקתם ביציבות לאורך זמן רב: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (יד). הם, גם בשיבתם יהיו רעננים: "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ" (טו).

הרעיון הזה הוא רעיון שחוזר לאורך המקרא, ומתאים גם לנקודה שהזכרנו לגבי מזמור צ' שפתח את הספר הרביעי של תהילים. ההתנהלות של הקב"ה, וההתמודדות של עם ישראל, היא בטווחים ארוכים. בזמן אמת אולי נראה שהרשע מרים ראש, שהמצב של עם ישראל והצדיקים שבעם ישראל מדולדל, אבל בעתיד הסיפור עתיד להתהפך. הרשעים יקמלו והצדיקים יפרחו – רק צריך לחכות ולראות את זה מגיע. 

זהו החלום ל"יום שכולו שבת". בעתיד, כשהקב"ה יתגלה במציאות השבת תהיה נוכחת בכל. הקדושה תתפשט, הקנאה והתחרות יעלמו, והתמונה שכל כך בהירה למשורר ביום שבת תהיה בהירה לכולנו כל הזמן. עד אז, "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".