תהילים פט | סיום הספר השלישי ותחושת הנטישה של העם

המזמור פותח בגדולתו של ה' כפי שהיא משתקפת דרך מעשה בראשית ובריאת העולם. בשלב שני, המזמור מתאר את בחירתו של ה' בדוד: "מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי בְּשֶׁמֶן קָדְשִׁי מְשַׁחְתִּיו" (פט, כא), אותו ממנה ה' לשלוט בבריאה שתוארה קודם לכן: "וְשַׂמְתִּי בַיָּם יָדוֹ וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ", ומלכותו תהיה נצחית כימי השמים שה' ברא (השוו בין פסוק ג לפסוק ל). המזמור מתאר באריכות את שבועת ה' לדוד על נצחיות בית מלכותו.

בנקודה זו, אווירת המזמור מתהפכת בבת אחת, והמשורר פונה בהאשמה קשה כלפי שמיא: "וְאַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאָס הִתְעַבַּרְתָּ עִם מְשִׁיחֶךָ" (פט, לט). לאחר כל ההבטחות – עזבת אותנו. המשורר מתאר את החורבן ומאשים בו את הקב"ה: "פָּרַצְתָּ כָל גְּדֵרֹתָיו שַׂמְתָּ מִבְצָרָיו מְחִתָּה" (פט, מא). המשורר תוהה ומבקש מה' שיפסיק להסתיר פניו: "עַד מָה ה' תִּסָּתֵר לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲמָתֶךָ" (פט, מז) ומתאר את המצוקה האנושית לאור הארעיות והשבריריות של חיי האדם: "מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָּוֶת יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִיַּד שְׁאוֹל סֶלָה", ובכך מתחבר לפחדים האישיים שתוארו במזמור הקודם, הפחד מן הירידה אל השאול.

בנקודה זו נגמר הספר השלישי של ספר תהילים; בלב הקושי והסתר הפנים של החורבן. השאלות שהוטחו לחלל האוויר הן קשות, ואנחנו נותרים בעיקר עם סימני שאלה; כמו גם עם השאלה – עד מתי? מתי ה' ישוב? וגם עם תפילה ובקשה מה', שישוב (פסוקים נא-נב). הספר הרביעי של ספר תהילים אולי יציע כיוונים להסתכלות מזווית אחרת על העולם, על הקיום האנושי ועל היחס בין ה' לעולם, ביחס לשאלות שהועלו. אבל בנקודה זו, אנחנו שוהים במתח ובקושי שהספר השלישי מציף – ונראה לאן הדברים יתקדמו בהמשך.