תהילים עה | כִּי אֱ—לֹהִים שֹׁפֵט

אתמול ראינו התמודדות עם בעיית הרוע בעולם. לבעיה נמצא פתרון כשהמשורר במזמור עג הגיע למקדש וחש קרוב לה', והפתרון התרסק כשהמקדש נחרב (במימד ההיסטורי) וה' כביכול נטש אותנו (במימד הקיומי) במזמור עד.

מזמור עה מנסה להעניק את התשובה. בשביל להעניק אותה הוא חורג מדרכו של ספר תהילים, וכולל דיבור ישיר של הקב"ה. בדרך כלל ספר תהילים הוא ספרם של בני האדם המופנה לקב"ה. זאת בשונה מספרי הנבואה שכוללים את דברי ה' לבני האדם. אך גם בתהילים, כשבנקודת המבט האנושית באמת נראה שאין פתרון, הקב"ה הוא זה שמדבר: "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט" (עה, ג) – הרגע יגיע ואני אשפוט, תחכו ויהיה בסדר. המסרים עצמם כן דומים לרעיונות שאפשר לפגוש בספרי הנבואה (ראו ספר חבקוק), אך מה המשמעות האיזכור שלהם גם פה בתהילים?

צריך לשים לב שגם המזמור שלנו, שמצטט את דבר ה', עוטף אותו בדבריו של המשורר: "כִּי אֱ—לֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים... וַאֲנִי אַגִּיד לְעֹלָם אֲזַמְּרָה לֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב" (עה, ח־י). אנו זקוקים לכך שה' יבטיח לנו שיהיה בסדר, אך המזמור נמצא בספר תהלים ולא בספרי הנבואה כי זהו לא באמת ה' שמדבר, אלא אנחנו שזוכרים ומזכירים את דבריו הקדומים. גם בדור שכבר "אֵין עוֹד נָבִיא וְלֹא אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד מָה" (עד, ט) וקשה לראות את האור בקצה המנהרה או להבין לאן התוכנית הא—להית הולכת, היהודים המאמינים עוד יכולים לצטט את הקב"ה, להַגִּיד לְעֹלָם, ולהבטיח בבטחון מהול בתקווה "כִּי אֱ—לֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים". שנזכה.