תהילים עג-עד | התמודדות עם הרוע?

הספר השלישי בתהילים עושה תפנית חדה מהסיום בספר השני. לעומת החזון האוטופי ממזמור עב, על מלכות חזקה ששומרת על צדק ומשפט, הספר השלישי כולל מזמורי קינה ותלונה רבים, שמצרים על מצבם הרע של עם ישראל ועל העדר הצדק בעולם. ננסה להציע מהלך ששוזר את שלושת המזמורים הראשונים בספר. נתחיל בשניים הראשונים היום ונשלים את המזמור השלישי מחר.

מזמור עג מתמודד עם בעיית הצדק בעולם – רשע וטוב לו. בתור יהודים נאמנים אנחנו מאמינים ש"אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱ–לֹהִים לְבָרֵי לֵבָב" (עג, א) – יש סדר בעולם: מי שצדיק יקבל שכר ומי שרשע יענש. לצערנו, המציאות מתכחשת פעמים רבות לאמת הפשוטה הזו ובכך מכניסה אותנו למבוכה. לאורך החלק הראשון של המזמור המשורר מתלונן איך הוא מתמוטט  ונפגע, ומקנא ברשעים שחיים בשלווה. הרשעים מתכחשים להשגחת ה' ועושים מה שהם רוצים: "וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן", ובין השורות נראה שגם המשורר מזדהה עם התחושה ומתקשה להאשים אותם. לפתע מגיעה התפנית: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" (עג, יז). משהו בהגעה למקדש והמפגש עם השכינה עושה למשורר שני דברים: 1. הוא מקבל זווית חדשה למציאות ומבין שטובת הרשעים היא אחיזת עיניים זמנית. 2. הוא מבין שה' בעצם נמצא איתו כל הזמן הזה.

הנקודה הראשונה חשובה ברמה הפילוסופית. ההבנה שהרשעים יבואו על עונשם (ואי אפשר ללמוד את הפרק היום, בלי להודות לה' שהביא רשע על עונשו) מניחה את דעתו של המשורר שהתקומם כנגד חוסר הצדק. אבל הנקודה השניה חשובה יותר ברמה הקיומית. בנקודה הראשונה המשורר מבין שיהיה לרשעים רע בעתיד, אבל בזכות הנקודה השניה, ההבנה שה' איתו, הוא מבין שלו עצמו טוב כבר עכשיו. המפגש עם השכינה משנה את הפרספקטיבה, את סדרי העדיפויות, את ההבנה מה נחשב הצלחה בחיים ומה חשוב. פתאום הוא מבין שהוא לא צריך משהו אחר מלבד ה': "מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ" (עג, כה) ושבעצם – "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱ–לֹהִים לִי טוֹב" (עג, כח)

כל זה מתמוטט במזמור עד. המקדש נתן למשורר את הפרספקטיבה, והוא הרגיש שה' נמצא איתו, אך אז גם המקדש נחרב, והתחושה בעם היא יאוש מוחלט ונטישה של הקב"ה: "לָמָה אֱ–לֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח" (עד, א). המזמור מדגיש את היאוש וחוזר על ביטויים כמו "לנצח", "תמיד" ו"עד מתי", כשהתחושה הכללית היא שלא ברור איך אפשר לצאת מהגלות. בשונה ממזמור קינה קשה אחר שראינו, מזמור מד, המשורר לא מתיימר לטעון שהחורבן היה לא מוצדק ושהיינו צדיקים, אבל הוא כן מבקש שהגלות תיגמר כבר. החורבן היה מוצדק, אבל עד מתי? גם סיום המזמור מדגים איך למרות שתפילת המשורר היא שהקב"ה יחזור ויושיע את עמו, הוא מפקפק בהצלחת התפילה, כשהצליל בו המזמור מסיים הוא קולם של אויבי ה' מחריבים את המקדש: "אַל תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד" (עד, כג).