תהילים נח | ישים עצמו כאילם

דוד פונה לבני אדם המתיימרים להציג את עצמם כעושי צדק, ושואל אותם: האמנם "מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם" (נח, ב)? אותם אנשים המתהדרים בעשיית צדק, בלבם ובמעשיהם מייצרים עוולות ואי-צדק בארץ.

המשורר פונה כעת לה' ובפיו בקשה ישירה מאוד: "אֱ–לֹהִים הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים נְתֹץ ה'" (נח, ז). בשונה מבקשות במזמורים דומים, ניסוח הבקשה איננו רק להצלה מן הרשעים אלא בקשה ישירה לפגיעה קשה בהם. בהמשך המזמור אנחנו אף מוצאים את המילה נקמה - "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם" (נח, יא) שמניחה את דעתו של המשורר - יש א-לוהים שופט בארץ. אמנם משפט ה"צדק" של בני האדם הכזיב. אבל ה', שופט כל הארץ, בסופו של דבר מביא את הצדק.

ביחס למושג הנקמה ניתן לראות באופן ברור שהמשורר איננו מנסה לנקום בעצמו. הבקשה מופנית לקב"ה, שהוא זה שמבצע את הנקמה. גם בתחנות חייו של דוד בולטת העובדה שגם כאשר היה יכול לנקום באויביו (שאול, נבל, שמעי) - נמנע מכך, בענווה גדולה, והסתפק בפניה לקב"ה שהוא זה שינקום מידיו של הרשע.

הגמרא בחולין פט. דרשה את הפסוק השני במזמורנו באופן שנראה רחוק מהפשט: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: האמנם אלם צדק תדברון, מישרים תשפטו בני אדם? מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו כאלם". אבל לאור האמור, נראה שדרשה זו מכוונת לעיקר עניינו של המזמור- לפעמים הצדיק נדרש להגיב לאויביו בשתיקה, ולא בהכרח להגיב ולצעוק בכל הזדמנות. את עשיית הצדק יש לבקש מהקב"ה. זו דרכו של דוד המלך, באופן בולט במיוחד כששמעי בן גרא מקלל אותו והוא בוחר שלא להשיב: "הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה': אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה" (שמ"ב טז, יא-יב). את התגובה לשמעי הוא משאיר כעת לקב"ה.