תהילים נ | זובח תודה יכבדנני

המזמור הוא מזמור דידקטי – הוא לא כולל פניה לקב"ה, אלא נועד לחנך את הציבור ולהציג תפיסת עולם. פעמים רבות אנשים שחוטאים לא רואים את עצמם כרשעים. הם חושבים שהם צדיקים גדולים, או לפחות בסדר בסך הכל, וטועים בסדר העדיפויות הרצוי על פי ה'. מסתבר שהמזמור  נאמר במעמד הקרבת קרבנות במקדש, והדגיש בפני המתאספים, הצדיקים והחוטאים, מהי עבודת ה' הרצויה. המזמור פותח בקריאת ה' לכל חסידיו להתאסף, לקראת ההחלטה מי באמת חסידיו ומי רק מציגים את עצמם כחסידי ה' אך עבודתם אינה רצויה. פתיחת התוכחה היא באמירה שמופיעה רבות בתנ"ך – הקרבנות לכשעצמם לא חשובים, וה' לא צריך אותם: "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ". הקרבנות משמעותיים רק אם הם מגיעים מתוך רגשות עמוקים ומהסיבות הנכונות: "זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ: וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי". 

בשלב הבא הקב"ה פונה ישירות לרשעים ששמים על פיהם את חוקיו ותורתו של הקב"ה אך לא מקיימים אותם: "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱ–לֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ: וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיך". הרשעים שעושים מעשי רשע, ומתחברים לאנשים רעים חושבים על הקב"ה במושגים של עצמם: כמו שהם מתחברים לאנשים שגונבים ומנאפים, כנראה מתוך הערכה לכוח שלהם ולטובה שיכולה לצאת להם מזה, גם הקב"ה יתחבר איתם: "אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ". אך ה' חוזר ומדגיש מי הם עובדיו האמיתיים: "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי". מתנה שנותנים לאות תודה, שונה מתשלום על עסקה או משוחד שנותנים לאדם רב כוח. רק כשהזבח ניתן לקב"ה מתוך הודאה עמוקה, אז נחשבים כחסידיו וכורתי בריתו וזוכים ל"דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים".