תהילים מד | לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר

מזמור מד הוא אחד המזמורים הקשים בספר תהילים. המשורר פותח בתיאור גבורותיו של הקב"ה בימי קדם, ובתיאור נאמנותם של בני ישראל שבטחו בקב"ה והללו אותו, עד שמערכת היחסים הופרה באופן חד צדדי: "אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ וְלֹא תֵצֵא בְּצִבְאוֹתֵינוּ". ברצף משפטים קשים לקריאה, המשורר מאשים את הקב"ה בכעס ומפרט את הפורענויות שהביא על עמו. למול מעשי ה' מצהיר המשורר: "כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ". אתה בגדת בנו, אבל אנחנו בכל זאת נשארנו נאמנים. היות ולפי המשורר העם לא עשה שום חטא, גם סיום המזמור הוא לא בקריאה לחזרה בתשובה, אלא בקריאה לה' שיחזור לקיים את חלקו בברית: "עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲ—דֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח... קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּך". ספר מלכים, וספרי הנבואה בכלל, מציגים הסבר אחר לגמרי לחורבן ולפורענויות. לעומת המשורר שמצהיר "אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱ–לֹהֵינוּ וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר", הנבואה מדגישה את חטאי העבודה זרה, העושק החברתי, והבגידה בה' שלא השאירו לה' ברירה אלא להביא חורבן. איך משורר ספר תהילים לא מכיר את זה? איך אפשר להאשים ככה את הקב"ה?  

הגישה הזו השתמרה גם בתפילה שלנו. בתחנון של שני וחמישי אנחנו מבקשים, תוך הפניות רבות למזמור שלנו: "הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה: וּבְכָל זֹאת שִׁמְךָ לֹא שָׁכָחְנוּ. - נָא אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ". איזו חוצפה יש לומר לקב"ה בבטחון שלא שכחנו את שמו ולהעלות את האפשרות שהוא זה ששוכח אותנו.  

המזמור שלנו מהווה דוגמא נוספת להבדל בין ספרי הנביאים לספרי הכתובים. הנביאים מציגים את נקודת המבט הא–להית על המציאות, והיא כמובן הגרסה הנכונה, הצודקת והמדויקת. אבל זה לא הופך אותה לנקודת המבט היחידה שראויה להישמע ולהיכנס לתנ"ך. ספרי הכתובים מציגים את הזווית האנושית. ומנקודת מבטו של אדם צדיק שרואה את החורבן, החורבן הוא בגידה. הוא מנסה להישאר נאמן לה', אבל מרגיש שהקשר הופך להיות חד צדדי. הוא שומר על הנאמנות אבל החסדים לא חוזרים. זו הייתה החוויה של קהילות שומרות מסורת ואדוקות לאורך ימי הגלות הקשים ובייחוד בדור האחרון לאחר השואה הנוראה. בזווית הא–להית כנראה שיש הסברים, אבל בחוויה האנושית כל מה שהסובל יכול לעשות זה לצעוק לה' "איפה אתה". הקב"ה רוצה מערכת יחסים שמבוססת על אמת ותפילה שמגיעה מהלב. ואם הלב מרגיש שה' איננו ולא מצליח להבין למה הוא עזב, אז גם אם המוח אומר שלה' תמיד יש סיבה טובה, וגם אם המעשה הנכון דתית הוא חשבון נפש שמברר איך אנחנו יכולים לתקן, כל הדברים האלו צריכים להגיע בהמשך. בשלב הראשון כל מה שצריך לעשות זה לזעוק ולהתחנן – תחזור.