תהילים לח | כִּי חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי

המשורר זועק לקב"ה מתוך מחלה קשה. הוא מזהה את המחלה כחיציו של הקב"ה, ומאריך בתיאור הכאב של המחלה, שמצטרף לייסורי המצפון על החטאים שהביאו עליו את המחלה: "אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי" ולתחושת הנטישה בידי חבריו שזנחו אותו כשנעשה חולה: "אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ". מסתבר שהמחלה שמתוארת היא מחלת עור מדבקת כלשהי, והסביבה מתרחקת מסיבות רפואיות, ולא רק מתוך כפיות טובה ורוע לב כלפי מי שירד מגדולתו. אך בכל מקרה התחושה של החולה היא תחושה של בגידה כואבת שמשאירה לו רק כתובת אחת לפנות אליה – "אַל תַּעַזְבֵנִי ה' אֱ–לֹהַי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי:  חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי אֲ–דֹנָי תְּשׁוּעָתִי".

כדרכה של השירה בכלל, ומזמורי תהילים בפרט, תיאור המחלה, החטא של המשורר, והמעשים שאויביו עושים לו עמומים ומעורפלים, ומשאירים הרבה מאוד מקום לדמיון. זאת כדי שכל חולה באשר הוא יוכל להזדהות עם המזמור בעתיד ולקחת אותו למקום האישי שלו. כמו שדרשו חז"ל: "ר' יודן אומר בשם ר' יהודה, כל שאמר דוד בספרו, כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העתים אמרו" (מדרש תהילים מזמור יח).