תהילים לא-לב

תהילים פרק לא – ואני אמרתי בחפזי

לאורך המזמור המשורר מתאר את המצוקות שנתון בהן, מדגיש את הבטחון שלו בה': "בְּךָ ה' חָסִיתִי אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם", ומתפלל שה' אכן יושיע אותו. המזמור מדגיש שה' הוא המחסה והבטחון של המשורר לאורך כל הדרך, אבל בכל זאת כשמגיעים לסוף השמח של הסיפור מגלים שגם אצל המשורר קיננו הספקות. כשהמשורר מפסיק להתחנן ורק משבח את הקב"ה: "בָּרוּךְ ה' כִּי הִפְלִיא חַסְדּוֹ לִי בְּעִיר מָצוֹר" הוא גם מתוודה שהיו רגעים קשים לאורך הדרך בהם האמונה לא הייתה כל כך חזקה: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ". לאחר מעשה הוא מבין שזו הייתה טעות לפקפק בהשגחת ה' – "ואני אמרתי בחפזי", וקורא לנו ללמוד את הלקח ולעולם לא לאבד תקווה: "חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַה'". 

מעניין להשוות בין שני פסוקים מקבילים במזמור הקודם ובמזמור שלנו. במזמור הקודם המשורר היה במצב טוב, וחשב שזה לא יכול להשתנות: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" (תהילים ל, ז), ובמזמור שלנו הוא היה במצב רע וכבר איבד תקווה: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ". גם כשטוב וגם כשרע, הכל יכול להשתנות כהרף עין. לעולם לא להיות שאננים, ולעולם לא להתייאש, ותמיד לייחל לקב"ה.  

תהילים ל"ב – אשרי נשוי פשע

מזמור ל"ב מתמודד עם התחושה הקשה של החטא. בשלב הראשון דוד מתמודד עם האשמה לבדו, מכסה את החטא ומסתיר אותו, אבל התוצאה קשה נפשית: "כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם:  כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה". או אז, דוד מתוודה לפני ה', מבקש מחילה, ופתאום הכל קל יותר:  "אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה". משמעות השורש נש"א היא שהקב"ה לא רק סולח, הוא לוקח מעלינו את נטל העוון וסוחב אותו יחד איתנו. כאשר האדם חוזר בתשובה הוא לפתע יכול להרגיש קרוב שוב, ולחזור לחיים בהזדמנות שניה וכדברי הרמב"ם: "התשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד". 

חז"ל קובעים שדוד "הקים עולה של תשובה" (מועד קטן טז:). ואכן ספר תהילים רצוף במזמורים שמדגימים איך אפשר לקום מחטא נורא, ולחזור להיות קרוב לקב"ה. איך אפשר לקחת את הסיפור שקרה, ובמקום לשקוע בחטא, לעשות כל מה שאפשר כדי לתקן, וכדי ללמוד ממנו ולהשתפר הלאה, כמו שבסוף המזמור שלנו דוד משתף עצה שלמד על בשרו: "אַשְׂכִּילְךָ וְאוֹרְךָ בְּדֶרֶךְ זוּ תֵלֵךְ אִיעֲצָה עָלֶיךָ עֵינִי:  אַל תִּהְיוּ כְּסוּס כְּפֶרֶד אֵין הָבִין", ויהי רצון שנזכה ללכת בדרכו ולהגיע ל"שִׂמְחוּ בַה' וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב".