תהילים כט-ל | הבו לה' כבוד ועוז וחנוכת הבית

מזמור כ"ט – הבו לה': בשונה מרוב המזמורים שראינו עד כה, מזמור כ"ט מוקדש כמעט כולו לשבח. נראה שמדובר במעמד מרומם שבו מתכנסים ונדרשים לשבח את ה'. המזמור ממש פותח בהוראות לקהל המשבחים: "הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז... הִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ" (פס' א-ב). רובו הגדול של המזמור מתאר את עוצמת ההתגלות של ה', בעיקר דרך המושג קול. ודומה שתיאורי ההתגלות מזכירים את תיאורי התגלות השכינה של יחזקאל בתארו את המקדש השלישי: "וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ" (יחזקאל מג, ב; השוו לפס' ד אצלנו). וגם אצלנו ייתכן שהשבח הגדול והמעמד הנשגב קשורים לבית המקדש: "וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד" (פס' ט).

מזמור ל' – חנוכת הבית: נחלקו הפרשנים האם הכוונה לחנוכת ביתו האישי של דוד (אבן עזרא) או שמדובר במזמור שדוד כתב מראש לטובת חנוכת המקדש בימי שלמה (רש"י, רד"ק). האפשרות האחרונה מאוד מסתברת לאור התיאורים הנרחבים בדברי הימים (דה"א כה-כח) על ההכנות המפורטות של דוד לקראת בניין המקדש – מכיוונים רבים: חומרי עבודה, תרשימי בניין והכנת תזמורות הלויים.

כיאה למזמור חנוכת בית, המזמור נפתח בהודאה לה' שנעתר לתפילתו, ולאחר מכן פונה לקהל החסידים שיהללו את ה'. בשלב זה, מתרחשת במזמור תפנית מעניינת – המשורר עובר להתחנן לה'. אבל בשונה מפעמים אחרות בהן המעבר בין הודאה לתחינה במזמור היה חידתי, כאן המשורר מסביר את הרציונל: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" (פסוק ז) – דווקא בעת שלוותו, מתפלל המשורר ששלווה זו תישמר. נראה שיש כאן נקודה יסודית: בעת ישועה או גאולה אין להסתפק בהודאה ונחת בלבד. גם לאחר שהמשורר נושע, הוא ממשיך להתפלל ולראות את עצמו כמי שיכול להיות מועד לפורענות. מדוע זה חשוב? ייתכן שאם המשורר היה מסתפק בהודאה ושמחה בלבד, הדבר עלול היה להוביל לשאננות. באופן דומה, גם בלב ההלל שאנחנו אומרים בימים טובים – מצויה תחינה דרמטית, "אנא ה' הושיעה נא" – ונראה שהבקשה דווקא מתוך ההלל, מבטאת את אותה נקודה בדיוק: גם בעת שלווה וישועה, אנחנו ממשיכים להתחנן לה' ולבטא את התלות שלנו בו, מתוך מודעות לשבריריות הקיום האנושי.