תהילים כב | א-לי א-לי למה עזבתני

מזמור כ"ב נפתח בהטחה קשה: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי" (פסוק ב), והמשורר שואל את ה' מדוע הוא אינו עונה לקריאותיו החוזרות ונשנות. לא זו בלבד, המשורר מרחיב את טענתו כלפי ה'. אבותינו זעקו אליך ואכן נושעו: "אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ" (פסוק ו), אבל אני – "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (פסוק ז). בתיאורים קשים מאוד, המשורר יוצק את מצוקתו הגדולה אל תוך המילים. שימו לב לדימויים המפותחים והכואבים: "כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי: יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי" (פסוקים טו-טז).

לאחר התיאור המפורט של המצוקה, המשורר חוזר להתפלל לה'. אלא שהפעם הפניה לה' איננה האשמה אלא תפילה. הפעם המשורר איננו קובע שה' רחוק, אלא מבקש שה' לא יהיה רחוק: "וְאַתָּה ה' אַל תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה". בתפילתו מצהיר המשורר שכאשר ה' יושיע אותו, הוא ישבח את ה' ויפרסם את הנס למכריו ובקהל רב: "אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ" (פסוק כג). מתוך הצהרה זו, האווירה של המזמור משתנה באופן חד והמשורר פשוט עובר לשבח את ה', לקרוא לאנשים רבים לשבח את ה', ובסופו של דבר לתאר גם את מלכותו של ה' על הגויים. מה פשר המעבר החד?

ראשית, נציין שמדובר בתופעה רווחת במזמורי תהילים, שכבר נתקלנו בה. מתוך התפילה והמצוקה, לעתים המשורר מתמלא בביטחון בה' ומתוך כך מהלל אותו. לחילופין, ייתכן שההסבר הוא הפוך: אולי המזמור נכתב מתוך הישועה, והוא מספר את סיפורה המלא של הישועה: בהתחלה את המצוקה הגדולה שהייתה, ובסוף את הגאולה ממנה. אולם במזמור שלנו, המעבר הזה חד וחריף במיוחד.

הרב סולוביצ'יק בספרו מן הסערה (עמוד 136) מזכיר את פתיחת המזמור שלנו כדי לבסס את הקשר המהותי בעיניו, בין המצוקה לבין התפילה: "יש לתפילה הצדקה והיא בעלת משמעות רק כאשר האדם מודע לכך שאפסה תקוותו, שלא נותר לו ידיד פרט לא-להים אשר ממנו יוכל לצפות לעזרה ולניחומים, כאשר נפשו עגומה עליו וכולו ייאוש, בדידות וחוסר ישע. אך אם האדם איננו רדוף דאגה ואימה נוראה, אם אין הוא רואה את קיומו כעיי חורבות, אם ביטחונו העצמי ויהירותו לא התערערו... אזי התפילה זרה היא לו... בשל כך שונה רעיון התפילה היהודי מזה המיסטי, משום שאנו מדגישים את מרכזיותה של הבקשה, בעוד שהמיסטיקאים רואים את השבח וההלל כלב לבו של העניין". הרב סולוביצ'יק אומר כאן שמפגש עם ה' ותפילה כנה, אפשרית רק אם האדם סודק את יהירותו, ומצליח באמת לחוש את חוסר-יציבותו בעולם והתלות שלו בה'. אולי מתוך כך ניתן להסביר שדווקא המשבר הגדול והמפגש הכנה, הכואב והקשה עם ה' שבתחילת המזמור – הם אלה שממנפים את מצבו הנפשי של המשורר לקראת סוף המזמור כמלא באופטימיות ותחושת קרבה לה'.