תהילים קלט | אנא מפניך אברח

המזמור מביא את דבריו של אדם שההשגחה לוחצת עליו. ה' יודע על כל מעשיו ואת כל מה שבליבו: "אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק". הוא מנסה לברוח: מגביה לשמים, יורד לשאול ומרחיק עד קצה הים, ותמיד מגלה ש:"גַּם־שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ". 

לפתע, באמצע המזמור, מתהפכת נקודת המבט וההשגחה הופכת להיות ממקור לחץ ואימה לדבר חיובי. המשורר פונה לקב"ה בהודאה: "אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי", ושוב מזכיר את השגחת ה' ואת כתיבת כל מעשי האדם בספרו של ה', אבל הפעם כדבר חיובי. 

מה השתנה? בשיעור קצרצר (מצורף) באתר התנ"ך, ד"ר יושי פרג'ון מציע שהתפנית היא בפסוק: "כִּי־אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי". ההבנה שהמעורבות של הקב"ה בחיינו היא לא תופעה חדשה שמגיעה מתישהו במהלך החיים, אלא השורש והיסוד שמשולב בחיים שלנו עוד לפני שנולדנו — מרגיעה את המשורר. פתאום ההשגחה הופכת להיות מפיקוח מעיק למבט אוהב, שהוא חלק מהחיים שלנו, ומלווה אותנו בכל צעדינו. 

אין אפשרות להתרחק מידו של ה', אבל הבחירה אם להתייחס לידו של ה' כיד ארוכה שרודפת אחרינו, או כיד שנשמח לקראתה ונבקש ממנה "וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם" — היא בידינו.