תהילים קלו | כי לעולם חסדו

א - כי לעולם חסדו: סביר להניח שמזמור קל"ו נאמר כדו-שיח בין החזן לבין הקהל. המזמור מורכב מעשרים ושישה פסוקים, וכל פסוק מורכב משני חלקים: החלק הראשון הוא קריאה להלל את ה', והחלק השני הוא ביצוע: הקהל קורא בקול: כי לעולם חסדו. שלושת הפסוקים הראשונים קוראים במפורש לקהל להודות לה' ופותחים במילה "הודו". אבל גם הפסוקים שלאחריהם צריכים להיקרא באותו אופן, אף שנכתבו בצורה מקוצרת יותר. כך למשל, "לעושה השמים בתבונה" הכוונה: הודו לעושה השמים בתבונה. ואז הקהל מבצע ומודה: כי לעולם חסדו. ככל הנראה, הביטוי "כי לעולם חסדו" היה נוסח הודאה שגור ומקובל, והוא מופיע עוד פעמים רבות בתנ"ך, מעבר לספר תהילים כמובן. עיינו למשל: ירמיהו לג, יא; עזרא ג, יא; דה"א טז, מא; דה"ב ז, ו.

ב - תוכן ההודאה - מבחינת התוכן עליו המשורר מודה, אם נעקוב פסוק אחר פסוק נוכל לראות שהמשורר מקיף את סיפורה של התורה במבט מלמעלה: הוא מתחיל מבריאת העולם, עובר דרך יציאת מצרים ומסיים בכיבושי סיחון ועוג והכניסה לארץ. חלק מן הפסוקים במזמור שלנו אלה ביטויים שלקוחים מן המזמור הקודם, בתוספת הפזמון "כי לעולם חסדו". למשל: "שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם" (קלה, ח) מקביל ל"לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (קלו, יא). "וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (קלה, יב) מקביל ל"וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (קלו, כא) – ועוד רבים.

ג - הלל והודאה - הזכרנו בעבר את ההבחנה בין הלל להודאה: ההלל מבטא התפעלות כללית מעוצמתו של הקב"ה, שאין בה בהכרח נגיעה אישית של המשורר. ואילו ההודאה היא תנועה אישית בה המשורר מודה על מה שהקב"ה עשה עבורו. ניתן לומר שמזמור קל"ה משבח ומהלל, וגולל את סיפור בריאת העולם ויציאת מצרים – כהכנה למזמור ההודאה, מזמור קל"ו, שבו מודים לה' על כל חלק וחלק מן הסיפור.

ד – תוספות ייחודיות - מעבר להקבלה בין המזמורים, בסיומו של המזמור ניכרת ייחודיות למזמור קל"ו על פני מזמור קל"ה. לאחר תיאור הכניסה לארץ, מזמור קל"ה פנה לבקש מה' שישפוט את עובדי העבודה הזרה. ואילו המזמור שלנו, לאחר תיאור הכניסה לארץ מוסיף עוד שלב בסיפור השבח: "שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ... וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ" – ואולי הוא ממשיך לספר את סיפורו של עם ישראל שכבר יושב בארץ: לעתים יש קשיים ואתגרים, וה' עוזר ומושיע מהם בסופו של דבר. ואולי הישועה המתוארת כאן, היא הישועה שבאה בתגובה לתפילה שבסוף המזמור הקודם. עוד מעניין לציין שעל אף שרוב המזמור מתאר את סיפורו הפרטיקולרי של עם ישראל, הוא חותם בשבח כללי ואוניברסלי: "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: הוֹדוּ לְאֵ-ל הַשָּׁמָיִם כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (קלו, כה-כו). על כך מוזמנים להרחיב בדבריו של ד"ר חגי משגב בקישור: https://did.li/1FP5q.