מזמור קכו | בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים

המזמור הוא מזמור התקווה. הפרשנים נחלקים איך לפרש את הביטוי "היינו כחולמים", אבל בין פירושי כולם מובן שברגעים הקשים של הגלות המשורר מעודד את עמו בחלומות על תקופת הגאולה – תקופה שתיראה כמו חלום, ובה יבינו שמציאות הגלות הייתה מציאות זמנית שהתעוררו ממנה, כמו חלום רע.  

המזמור מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון (א־ד) בנוי בצורה כיאסטית. הוא פותח בתקווה לשיבה ("בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים") וגם חותם בתפילה לשיבה ("שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ"), בהמשך ההקבלה יש תקווה לשחוק בפסוק ב' ("אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ") שמקבילה לשמחה שיש בפסוק ג' "הָיִינוּ שְׂמֵחִים". האיבר המרכזי בתקבולת הוא ההבנה של הזכות לה זכינו מאת ה'. הבנה שמתחילה דווקא בגויים: "אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם  אֵלֶּה" ותחלחל גם אלינו: "הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ". 

החלק השני של המזמור הוא משל שמתאים לספרות החכמה (משפטי חכמה ומוסר השכל שניתן למצוא דוגמתם באיוב, משלי וקהלת) שהמשורר מיישם במסגרת סיפור הגלות. הפסוק הראשון מציג בתמצית את הרעיון, והפסוק השני מרחיב אותו – מי שיעבוד קשה, יזכה לראות תוצאות. וכמו שבימות החורף אתה לא מבין שהיבול שלך מתבשל לו שם באדמה, גם יושבי הגלות לא מבינים את הסיפור השלם שמסובב את הגאולה.  

במאמר ממגדים מ"ב, הרב יצחק עתשלום מצביע על הקבלות לדמותו של יוסף, מפרש החלומות שרק בסיפור שלו מופיעים גם אלומות. יוסף הוא הדמות המרכזית במקרא ששגשג דווקא בגלות. שלקח מצב ביש והוציא ממנו טובה גדולה, ושידע לראות את ידו של הקב"ה שמכוונת את האירועים לטובה, ואין מתאים ממנו לתת תקווה. בדור שלנו זכינו ל"שיבת ציון" – קיבוץ גלויות וגאולה מהירה כמו האפיקים בנגב. אך עד ל"שיבת ציון" האמיתית – חזרת ירושלים לתפארתה בימי קדם – יש עוד הרבה לאן לחלום, להתפלל, ולעבוד.