תהילים קטז | האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאוד

כמו המזמור הקודם, גם את מזמור קט"ז מקובל לתפוס כשני מזמורים בשל מבנה ההלל, אבל למעשה הוא מזמור אחד. ובדומה למזמור הקודם, גם במזמור קט"ז שני החלקים מתארים את הצרה ואת הישועה. המזמור פותח בהצהרת המשורר על שמחתו מכך שה' שמע את קול תחנוניו: "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי" (קטז, א) ומכאן הוא עובר לתאר את הצרה הגדולה בה היה שרוי, מתוכה הוא זעק לה': "אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי" (קטז, ג). מתוך צרה זו המשורר זעק לה' שיושיע אותו, וה' אכן ריחם עליו והושיע אותו. המשורר פונה להרגיע את נפשו לאור הישועה (קטז, ז). לקראת סוף החלק הראשון נראה שהמשורר עוד מתרגש ומעכל את הישועה הפתאומית ורואה אותה כמאוד לא מובנת מאיליה: הוא מתפעם מכך שהוא נמצא בארצות החיים, ומדגיש בפנינו עד כמה מצבו היה גרוע: "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד" (קטז, י) – בתרגום חופשי: דיברתי ברצינות מקודם, הייתי בעינוי/בעניות נוראיים בעת המצוקה. כמו מנסה לשכנע אותנו שהפורענות הייתה מאוד קשה, ומתוך כך מדגיש את עוצמת הישועה.

חלקו השני של המזמור מתאר את השלב השני, אחרי ההתלהבות הראשונית מההצלה – המשורר עובר להודות לה' בצורה מסודרת ולקרוא בשם ה' (פסוק יג) בפני קהל רב (פסוק יד) – כפי שהתחייב בעת צרתו ("נדרי לה' אשלם"). ההודאה לה' נעשית באמצעות זבח תודה ובחצרות ביתו, בירושלים. לאור הדגשת המקום המרכזי של חצרות ה' במסגרת ההודאה על הישועה, מובן מדוע הגמרא קושרת בין נגינת הלויים במקדש לבין ההלל: "ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח... מאי שנא הני? הואיל ויחיד גומר בהן את ההלל" (בבלי ערכין י.).

מזמור קט"ז מראה לנו, פעם נוספת, שהלל והודאה מלאים מכילים בתוכם עיסוק מורחב דווקא בתיאור עוצמת המצוקה והקושי. מתוך כניסה לחוויה של רגע המשבר, נבין ונדע להעריך כראוי את הישועה.