תהילים קיג | המשפילי לראות בשמים ובארץ

מזמור קי"ג פותח את סדרת המזמורים המוכרת לנו מן ההלל הנאמר בתפילה במועדים ובראשי חודשים. מזמור קי"ג עצמו מתאר את הכוליות של תהילת ה' – בכל שדות הקיום: "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" - בציר הזמן, "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'" – בציר המקום, וגם בציר הקיום האנושי "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה'".

חלקו השני של המזמור מתפעל מכך שעל אף עליונותו של ה', הוא טורח להתעסק גם בפרטים הקטנים של קיום העולם. מצד אחד הוא גבוה ועליון "מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת" ("מגביהי" זו צורה פיוטית ל"מגביה" בגוף שלישי, וכן בשאר הפעלים הדומים במזמור) ועם זאת הוא משגיח בנעשה למטה: "הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ". סופו של המזמור מביא דוגמאות לעזרת ה' לנבראים – ישועת האביון שזוכה לשבת עם המכובדים שבעם, וישועת העקרה שזוכה להיות אם לבנים. קיימת הקבלה בין פסוקי הסיום של המזמור לבין תפילת ההודאה של חנה: "מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים" (שמ"א ב, ח). ואם כן, אולי העקרה הנזכרת בפסוק היא חנה עצמה.

הנקודה עליה המזמור מדבר היא נקודה העומדת בבסיס סוגיות תיאולוגיות רבות. המזמור מתפעם מכך שלמרות שה' עליון ונשגב, הוא מתעניין בנעשה למטה בארץ. נקודה זו איננה מובנת מאיליה לעין אנושית. עובדי העבודה הזרה חשבו שה' גבוה ורחוק מדי ועדיף לעבוד למתווכים. הפילוסופים בימי הביניים האמינו בקיומו של א-ל בורא לעולם אבל לא האמינו שהוא מודע ואכפתי למתרחש בארץ. וגם כיום, נדמה לי שעין בלתי-דתית משתאה לנוכח קיום מצוות "קטנוניות" – "אתם חושבים שלא-לוהים אכפת מזה?". המזמור שלנו עומד על הנקודה הזו, ותשובתו היא – דווקא זו גדולת ה'. ה' כל כך עליון ונשגב, ששלטונו חולש על ההוויה כולה מלמעלה, אבל כולל גם את הפרטים הקטנים של הקיום. הוא מקיים את העולם הגדול והמרשים, אבל מתעניין גם בתחושותיהם ומצביהם של בני אדם בודדים.