תהילים יא-יב

מזמור יא: מזמור י"א נפתח דווקא בפניה לרשעים. המשורר בוטח בה' וממילא הוא לא מבין את ההיגיון במעשיהם של הרשעים: אני חוסה בה', כיצד יעלה על דעתכם שתוכלו לנצח אותי? במזמור הקודם נקודת הפתיחה הייתה חוסר יראת השמים של הרשעים – ומתוך כך הפחד של המשורר. במזמור שלנו המבנה הוא הפוך: נקודת המוצא היא בטחונו של המשורר בה', וממילא העיוורון של הרשעים להשגחת ה' בעולם איננו מפחיד אלא בסך הכל משקף אבסורד שיתגלה בקרוב.

מזמור יב: הנושא של מזמור יב הוא האמון. המזמור נפתח בתסכול גדול של המשורר מחברת בני האדם. התחושה היא שאין על מי לסמוך: "כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם" (יב, ב). תרבות שלמה נבנית ומבוססת על כך שאנשים אומרים דברי חנופה זה לזה ועל כך עושים את הונם הכלכלי, הביטחוני והחברתי. ויש פער גדול בין הנאמר בפה לכוונות הזדון המקננות בלב: "שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ" (יב, ג).

המשורר מתפלל שה' יושיע אותו מחברת השקר והרמיה, והוא גם מציין את נקודת האמינות והביטחון כנקודה מבחינה בין בני האדם לבין ה'. בשונה מהחברה האנושית שסביבו, המושתתת על מרמה ובגידה – דברי ה' טהורים, אמינים ומדויקים: "אִמֲרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (יב, ז).