תהילים קג | הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי

המזמור הוא מזמור הודאה לה', ובמובן הזה יש כמוהו עוד מזמורים רבים. אך הוא יחודי בתחום לגביו המשורר מודה: "הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי" (ג). המשורר מדגיש את החסד הגדול שעושה איתנו הקב"ה ש"לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ" (י), וקורא להלל אותו על כך. 

המשורר מצטט את י"ג מידות של רחמים, וגם את המידות האחרונות: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל  בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד, ז), שיכולות להתפרש כמידת דין, הוא דורש לטובה: "לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר" (ט). ה' פוקד עון רק עד דור שלישי ולא לנצח.

הנימוק לחסדו של ה' שמרחם על עמו הוא אפסות האדם: "כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ:  אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ" (יד־טו), ובהנגדה לאדם, במקום בו בדרך כלל מוזכרת נצחיותו של הקב"ה, מוזכר במזמור הזה חסדו של הקב"ה: "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם" (יז). 

המזמור מדגיש שלא כולם זוכים למערכת היחסים הזו. הזכות להישפט ברחמים דורשת מחויבות בסיסית – "וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו" (יז). אם מישהו מעוניין לעבוד את ה', אז ה' רואה את המאמץ, ויחד עם ההכרה בכך שאנחנו בני אדם ברי חלוף הוא מתנהג איתו ברחמים. אם מישהו אפילו לא מנסה להיות חלק אז כבר אין תירוצים.

אוסיף שברצוני להקדיש את הלימוד של היום לעילוי נשמת סבא שלי, ד"ר בן ציון ב"ר יחיאל אהרון אליאש ז"ל, שהלך לעולמו בשבוע שעבר.  יחד עם הקפדה על לימוד תורה מעמיק בעיון, סבא שלי היה אדם שחי את ספר תהילים. הוא הקפיד לקרוא תהילים באופן יומיומי, ולהרגיש את הקשר לקב"ה ולתורה בחיי המעשה. יהיו הדברים לעילוי נשמתו.