תהילים קב | תפילה לעני כי יעטוף

הכותרת של המזמור יחודית, ובמקום להציג את שמו של המשורר (ראו מזמורים י"ז, פ"ו, צ'), היא פותחת בכינוי – "תפילה לעני". כל מזמורי תהילים נכתבו באופן מספיק מופשט כדי שאנשים בכל הדורות ובתוך כל סוגי המצוקות יוכלו להזדהות איתם, אבל המזמור הזה מדגיש גם בכותרת את העל זמניות בתפילתו של העני וכמו מצהיר – זוהי תפילתו של  כל עני באשר הוא. 

המזמור כולל תחינה אישית של אדם מוכה ובודד. שרואה את ימיו חולפים מנגד וזועק לה' שימהר ויושיע אותו. לאחר חלק התלונה במזמור, והסיכום על אפסות האדם וימיו הקצרים: "יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ" (י"ב) אווירת המזמור משתנה: המשורר פונה לתאר את ה', ומכריז: "וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר:  אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (י"ג־י"ד). דווקא מתוך ההבנה שהקב"ה הוא נצחי (נושא ששוזר את הספר הרביעי בתהילים) המשורר מתנחם. נכון שהמשורר הוא אדם זמני, אבל הקב"ה נצחי, ולכן מובטח לו שהגאולה בוא תבוא. 

גם כשהמצב קשה הכל עדיין תלוי בפרספקטיבה. אם בוחנים את המצב מגובה נמוך, שואלים את עצמנו מה ההשלכות כלפינו, אז המצב יכול להיראות מייאש. המזמור מבקש שנגביה את נקודת המבט, נרחיב את הפרספקטיבה, ונזדהה עם המטרות של הקב"ה. או אז, במושגים של נצח, נדע שהגאולה לא רחוקה כל כך. ואם ישאל השואל, איך באמת יכול אדם קרוץ חומר, להתנחם בגאולה עתידית, המזמור משיב שזה נכון שכל איש בפני עצמו איננו נצחי, אבל האנושות כן. וכך חותם המזמור: "בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן" (כ"ט)