נחמיה | פרק ב | מסע נחמיה לארץ

מאז התפילה שבפרק הקודם (חודש כסלו) ועד הבקשה מן המלך (חודש ניסן) עברו ארבעה חודשים, אך לבסוף הגיעה שעת הכושר ונחמיה מבקש מהמלך רשות לעלות לירושלים ולקומם אותה. כאשר המלך שואל את נחמיה מדוע הוא עצוב נחמיה מציג את ירושלים כ"הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי" (ב, ג) ולא כעיר חיה שנאבקת על חייה. אם ניזכר בפרק ד' מספר עזרא, נראה שהמלך אתחשסתא איתו נחמיה מדבר הוא אותו מלך שאסר על בניית החומה בראשית מלכותו מחשש שימרדו בו. מתבקש מצד נחמיה להפחית את חששותיו ולהציג את ירושלים כעיר שוממה. בנוסף, בניית החומה שהטרידה את נחמיה בפרק הקודם, ותעמוד במרכז עיסוקו של נחמיה בפרקים הבאים לא מוזכרת בבקשתו למלך, אלא רק "אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה" (ב, ה). לא בניה של חומה, אלא בניה של עיר.

ניתן להשוות בין עזרא ונחמיה. עזרא עלה לארץ מתוך מגמה לחזק את מצוות ה'. אצל נחמיה המטרה יותר ארצית – בניית החומה והעיר. עזרא "הוּא סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה", ונחמיה הוא שר שמתמנה בהמשך להיות הפחה של היישוב בארץ. עזרא לא זוכה לליווי צבאי ובמקום זה מתפלל לה' שישמור עליו, ונחמיה מתפלל לה' בזמן שמבקש ליווי צבאי מהמלך — ומקבל. שני המנהיגים פועלים באותה תקופה לקומם את מעמד היישוב היהודי המתחדש – עזרא פונה לרוח, ונחמיה הוא המנהיג המעשי שדואג לתקומת העיר.

כאשר נחמיה מגיע לעיר הוא לא מצהיר על כוונותיו, אלא יוצא לסיור סודי מהיר בכל חומות ירושלים. ניתן ללמוד מכך על החשש שלו – האויבים נמצאים בכל פינה ויפעלו לסכל כל תוכנית עזרה לעיר. רק לאחר הסיור נחמיה חושף את הקלפים ומלהיב את העם: "וָאוֹמַר אֲלֵהֶם אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת  חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה:  וָאַגִּיד לָהֶם אֶת יַד אֱלֹהַי אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה עָלַי וְאַף דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָמַר לִי וַיֹּאמְרוּ נָקוּם וּבָנִינוּ וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה" (ב, יז-יח).

בשלב זה האויבים עוד אינם מבינים שהתמונה השתנתה ומאיימים באיום שכבר עבד בעבר (ולמדנו עליו בעזרא ד'): "הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִים" (ב, יט). נחמיה, נציג המלך, לא משיב שיש אישור מהמלך ומכריז במקום זאת: "אֱ—לֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם" (ב, כ). בדברים יש גם טקטיקה שמעכבת את האויבים במחשבה שעוד רגע קט והמלך יפריע, אבל גם אמונה גדולה – אמנם המלך הוא זה שאישר, אבל "אֱ—לֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ".