משלי פרק י"ט |

א

כמה פסוקים בפרק מתארים השלכה חברתית של עושר ועניות. אל העשיר מתקבצים חברים ואוהבים רבים: "הוֹן יֹסִיף רֵעִים רַבִּים" (יט, ד). ואילו העני נאלץ להיפרד מחבריו שכבר לא רוצים להיות חברים שלו (שם) ואפילו אחיו שונאים אותו: "כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ" (יט, ז). הסיבה לכך פשוטה: העשיר הוא בעל אמצעים, וככזה כולם רוצים להיות בקרבתו. ואילו העני מייצר תחושה לא נעימה. הוא יכול אף להוות עול ומטרד, מישהו שצריך לדאוג לו. אנשים מעדיפים להרחיק את עצמם מן העול והמטרד.

גם בתיאור מציאות זה של ספר משלי, צריך לשאול מהי המסקנה הערכית. אפשרות אחת היא לקרוא את הפסוק באופן פרקטי ותועלתני. לעשיר יש חברים רבים, ולכן כדאי להיות עשיר. אפשרות אחרת היא שהפסוק מותח ביקורת על התופעה החברתית שהוא מתאר. כך נראה מפירושו של מלבי"ם: "אם תראה העשיר יש לו ריעים רבים, אינם ריעים של העשיר רק של ההון... שרוב הריעות והאהבה הוא אהבת עצמו". לדבריו, הפסוק מותח ביקורת על החברויות של בני האדם, שרבות מהן תועלתניות. מקרה המבחן הוא העשיר שנעשה עני – שפתאום חבריו נעלמים, ומתגלה שהם היו חברים של ההון ולא של האדם.

ב

בתחילת הפרק מופיע הפסוק הבא: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה' יִזְעַף לִבּוֹ" (יט, ג). הפסוק מתייחס לבני האדם שכועסים על ה' על הצרות המגיעות אליהם. הפסוק אומר שלמעשה, הצרות מגיעות אל האדם פעמים רבות באשמתו, מכוח טיפשותו. את הכעס של האדם על ה', יש לראות לאור זה באופן אירוני – מה רבה האירוניה בכך שהאדם מביא על עצמו צרות אבל מאשים בהן את ה'.

ג

רוב הפסוקים בקובץ השני של משלי מהווים תיאור מציאות, כביכול "ניטרלי", ואת המסקנה הקורא אמור לגזור בעצמו. מיעוט מן הפסוקים כן מופיע בפניה ישירה אל הקורא. אחד מהם, בפרק שלנו: "יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ" (יט, יח). ביחס לחינוך וייסור הבן, הפסוק איננו מסתפק בתיאור ניטרלי בסגנון "מי שמייסר את בניו – יגרום להם להצליח בחיים", אלא פונה לקורא באופן ישיר וממליץ לו לייסר את בנו. דומה שהדגש על חינוך הבן אינו מקרי, שהרי זהו הנושא הישיר של ספר משלי. בקובץ הראשון, ראינו שספר משלי עצמו עסוק בפניה אל הבן ובניסיון לחינוכו. הקובץ השני של ספר משלי פונה יותר אל האדם באופן כללי ולא רק לצעירים בשלב החינוך שלהם. ואחת העצות שהוא מדגיש – היא שכשם שהספר ניסה לייסר את הבן וללמד אותו מוסר, כך מומלץ לכל אדם לייסר ולחנך את בניו היטב.

ד

"טמן ידו בצלחת" - הביטוי עדיין קיים בעברית שלנו. בפרק של היום יש לנו הזדמנות להבין את מקורו של הביטוי: "טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה" (יט, כד). הפסוק מגחיך את העצלות, וממשיל אותה לאדם שרוצה לאכול, שולח את ידו אל הצלחת, אבל הוא כל כך עצלן שאין לו כוח להרים את ידו אל פיו כדי להכניס אליו את האוכל.