משלי י"ז | התקבולת הניגודית והתקבולת המשלימה

הפתגמים בספר משלי מגישים בצורה חדה וקולעת דברי חכמה ואמיתות על העולם, ומשתמשים באמצעי הספרותי הנפוץ בשירה המקראית: תקבולת. לתקבולת שני חלקים שמקבילים במקצב ופעמים רבות גם בתבנית התחבירית, כאשר היחס שבין שני חלקי התקבולת מבחינת התוכן משתנה בין סוגי התקבולות. תחילת הקובץ השני כללה בעיקר תקבולות ניגודיות. בתקבולת ניגודית היחס שבין שני החלקים הוא יחס הפוך  – אחד החלקים של הפסוק מציג את האוויל/רשע, והשני את החכם/צדיק, והשומע צריך להסיק את המסקנות ולבחור כמו מי הוא רוצה להיות. למשל: "אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל נִרְדָּם בַּקָּצִיר בֵּן מֵבִישׁ" (י, ה) וגם "בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס" (י, ו).  החל מפרק ט"ז ועד לפרק כ"ב התקבולת הופכת להיות בעיקר תקבולת משלימה. תקבולת כזו בונה משפט שלם כאשר החלק השני שבתקבולת משלים מידע. למשל: "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ" (יז, יג) וגם "אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ" (יז, יח).

ההבדל במבנה גורר גם הבדל בתוכן – מכאן ואילך נראה פחות משלים של השוואה בין החכם והאוויל ראש בראש, ונראה יותר פתגמים שמטפלים בכל נושא בנפרד. עוד נפגוש גם את החכם וגם את האוויל, אבל בעיקר כל אחד בפני עצמו. למשל: "חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה" (יז, כז), או "יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ וְלֹא יִשְׂמַח אֲבִי נָבָל" (יז, כא), ויחד איתם נטפל גם בנושאים אחרים על דרכו של העולם, כמו דרכי הנהגת ה': "מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וּבֹחֵן לִבּוֹת ה'" (יז, ג) או איך לתחזק מערכת יחסים: "מְכַסֶּה פֶּשַׁע מְבַקֵּשׁ אַהֲבָה וְשֹׁנֶה בְדָבָר מַפְרִיד אַלּוּף" (יז, ט).

על דרך הדרש יתכן שלהתפתחות הזו יש גם משמעות ספרותית בתוך מבנה הספר: בשלב הראשון אנחנו צריכים להשתכנע באיזה צד אנחנו – האם אנחנו רוצים להשקיע ולעבוד כדי לקנות את החכמה ולהיות כמו של החכם והצדיק. רק בשלב השני אפשר להמשיך ולהעמיק הלאה.