משלי כו | ענה כסיל כאוולתו?

פרק כ"ו ערוך בפסוקים שמסודרים בסך הכל לפי סדר נושאים. הפרק יוצא נגד שלוש דמויות: הכסיל, העצל והנרגן (מחרחר המריבות). החטיבה הארוכה והבולטת ביותר היא הראשונה (פסוקים א-יא), זו שעוסקת בכסיל. דומה שהפסוקים כאן אינם עסוקים בהסבר מעמיק מה הבעיה בלהיות כסיל, אלא פשוט שוללים את הלגיטימציה שלו. בין השאר על ידי הקביעה שאין לתת לכסיל כבוד, שלא כדאי להיעזר בו במשימות ושליחויות, ואפילו שלא כדאי לענות לו.

בחטיבה זו בולטת מאוד הסתירה המפורסמת ביותר בספר משלי. בזה אחר זה, מובאים ברצף שני פסוקים שמשתמשים באותו מטבע לשון – המענה לכסיל כאיוולתו. אלא ששני הפסוקים אומרים שתי אמירות הפוכות לחלוטין. הפסוק הראשון הוא "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה" (כו, ד) ואילו זה שאחריו אומר: "עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן יִהְיֶה חָכָם בְּעֵינָיו" (כו, ה). חז"ל (שבת ל:) ציינו סתירה זו כסיבה שבגללה חכמים שקלו לגנוז את ספר משלי. מה פשר הסתירה? האם יש לענות לכסיל או שלא כדאי לענות לו?

רש"י מסביר את היחס בין שני הפסוקים באמצעות הנימוקים שהם מביאים: "אל תען בדבר שתשוה לו אם תענהו, ענה כסיל בדבר שאם לא תענהו – יהיה חכם בעיניו". המטרה בוויכוח עם הכסיל היא לצאת ממנו באופן שברור מי החכם ומי הכסיל. על החכם לחשוב: אם המענה יוריד אותו לרמה של הכסיל – אז יש להימנע מלענות. ואילו אם חוסר המענה יוביל למצב שבו הכסיל יחשוב שהוא ניצח בוויכוח, ושהוא החכם בסיפור – אז יש לענות.

אב"ע מסביר שהפסוקים עוסקים בשני סוגים שונים של וויכוחים: "אל תען כסיל - כאשר יקללך"... אבל ענהו בדבר חכמה". בדיון שיורד לפסים אישיים והתנגחות פרסונלית, יש להימנע מלענות. ואילו בדיון שעוסקים בתכנים ובדברי חכמה – אז מומלץ לענות. דומה שחלוקה זו מתקבלת מאוד על הדעת: הניסיון שלנו כבני אדם מראה שוויכוחים שמטרתם הקטנת היריב – אינם מובילים לשום מקום. ואילו דיונים על רעיונות ומחשבות – יכולים להוביל למשהו. נסיים את דברי האב"ע בנקודה למחשבה: האם ההבחנה בין וויכוח לגופו של אדם לבין וויכוח לגופו של עניין היא קלה? או שלעתים הוויכוח עוסק בתוכן, למראית עין, אבל מתחת לפני השטח מתנהל בו מאבק יצרי בין אישי? וכיצד ניתן להבחין ולדעת מתי הוויכוח נכון ומתאים ומתי הוא מאבק אגו?

מלבי"ם מציע פירוש הפוך לחלוטין מפירושו של אב"ע. לדבריו, הפסוק שאומר לא לענות לכסיל – מתייחס לוויכוח על ענייני חכמה ותוכן. המלבי"ם מסביר שאין להיכנס עם הכסיל לוויכוח כזה – משום שהוויכוח לא יועיל. הכסיל מכיר את טיעוני החכמה, אבל מנסה בכוח להתחמק מהם בגלל תאוותיו: "ואם יתוכח אדם עמו לסתור את ספיקותיו לא יפעל מאומה, כי גם הוא ידע חקי החכמה רק משליכם בחוזק יד מפני נטיית תאותו". ואילו הפסוק שאומר לענות לכסיל מתכוון שיש לפטור את הכסיל באיזשהו טיעון קש, רק כדי להראות לו שהוא כסיל: "ועל אופן זה תענהו בדברים קלים, כי עיקר הכונה להראות שהוא כסיל". הצעת מלבי"ם הפוכה מהצעת אב"ע: הוא מסביר שבוויכוח על ענייני חכמה אין לענות לכסיל, וההנחיה לענות לכסיל היא רק כדי לנצח אותו בהתנגשות הבין-אישית, ולהוכיח לו שהוא כסיל.

הסתירה בין הפירושים אולי משקפת נקודה עקרונית ביחס לפסוקים ד-ה. הפסוקים עצמם משקפים פרדוקס, באמצעות השימוש במטבע לשון זהה לאמירות סותרות. כפי שראינו, גם בפירוש הפסוקים – מתי לענות ומתי לא לענות, ניתן להגיע לכיוונים הפוכים. הפרדוקס שעולה אולי מציב בפנינו את האמירה הבאה: תחשבו טוב טוב לפני שאתם עונים לכסיל. תחשבו האם לענות, ומה לענות. אל תשלפו מהמותן. תתכננו את התגובה באופן שקול בהתאם לסיטואציה, ובהתאם למה שאתם באמת רוצים להשיג, ומה שביכולתכם להשיג.