איוב | כז | ויוסף איוב שאת משלו

כפי שהזכרנו, לאורך פרקי הספר הוויכוח בין איוב לרעיו מגיע למבוי סתום, והוא אט אט דועך. מענה בלדד האחרון היה קצר מאוד (פרק כה). לאחר שאיוב השיב לבלדד אנחנו מצפים לראות את המענה השלישי של צופר, אלא שמענה זה אינו מופיע כלל. בהמשך לדעיכה של הדיון, צופר בתורו שותק ואינו מדבר כלל. מתוך השתיקה, פותח איוב את פרקנו – ובאופן מפתיע ממשיך ומדבר: "וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְׂאֵת מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר" (כז, א). בפרקים כז-לא איוב יוסיף שני נאומים מרשימים ובנויים היטב, בהם יסכם ויבנה את טענותיו לתלפיות.

בפתיחת הנאום, איוב מצהיר שהוא נמנע וימשיך להימנע מדברי שקר: "כִּי כָל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי... אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה וּלְשׁוֹנִי אִם יֶהְגֶּה רְמִיָּה" (כז, ג-ד). מהי אותה עוולה ממנה איוב יימנע?  "חָלִילָה לִּי אִם אַצְדִּיק אֶתְכֶם" (כז, ה). לא אצטרף לדברי השקר שלכם, אומר איוב. לא אצדיק את טענות השווא שאתם טוענים. הוא מגחיך את הרעים ואומר שדבריהם הם לא יותר מדברי חנופה שאינם מועילים במאומה (כז, ח-י). בכך איוב נצמד לעיקרון המוביל את עמדותיו לכל אורך הספר: כנות. הוא לא מוכן לומר דברי צידוק לסבלו, שאינו מאמין בהם.

בחלקו השני של הפרק קורה דבר מפתיע מאוד. איוב נושא נאום ארוך שמתאר את גורלו של הרשע. נאום זה נאמר בסגנון ובמסר דומים מאוד לדבריהם של הרעים עצמם – שטענו כמה פעמים שגורלו של הרשע, בסופו של דבר, למפלה ולאבדון. גם אם זה נראה שהרשע מצליח, זה לא יחזיק מעמד. ביתו אינו יציב: "בָּנָה כָעָשׁ בֵּיתוֹ" (כז, יח) והונו ייעלם: "עָשִׁיר יִשְׁכַּב וְלֹא יֵאָסֵף עֵינָיו פָּקַח וְאֵינֶנּוּ" (כז, יט). בנאום זה איוב מתאר מודל פשטני של שכר ועונש וטוען שהוא מתקיים במציאות. מה פשר נאום זה? הרי אלו היו טענות הרעים לאורך הספר אליהן איוב עצמו התנגד. יתרה מזאת, בתחילת הפרק שלנו איוב הצהיר שהוא לא יצדיק את דברי הרעים! קושי זה גרם למבקרי המקרא להציע שנפלה טעות, ואכן פרקנו הוא למעשה נאומו האבוד של צופר, ולא דבריו של איוב. אמנם דומה שהצעה זו מפספסת את הדרמה שמתרחשת בפרק.

הדיון אכן דועך וצופר כבר אינו משיב. איוב קם וממשיך לשאת דברים, והפעם הוא משנה טקטיקה. הוא עובר ליישר קו עם דברי הרעים ומציג משנה סדורה לפיה הרשעים יפלו ויכשלו. עמוס חכם בפירוש 'דעת מקרא' מציע שאיוב משתמש במשנת הרעים כנגד הרעים עצמם. אם אכן רשעים נופלים ואובדים, דעו לכם שאתם הרשעים. ייתכן שזו כוונת איוב בפסוק ז': "יְהִי כְרָשָׁע אֹיְבִי וּמִתְקוֹמְמִי כְעַוָּל" – מי שמתקומם עלי וטוען שאני רשע, הוא בעצמו הרשע. מי שמתבצר בעקביות בדברי חנופה ושקר – הוא זה שתבוא עליו המפלה הגדולה שצפויה לרשעים. אומר איוב לרעיו – לשיטתכם שיש צדק ויגיע יומם של הרשעים, אתם אלה שצריכים לפחד מכך.