שיר השירים | ה | משבר

בפרק ה' מופיעה אולי הסצנה הדרמטית ביותר בשיר השירים. לאחר סצנות החתונה וההתקשרות שבפרקים ג-ד, הסצנה שלנו נפתחת כאשר הדוד והרעיה אינם נמצאים יחד. הדוד דופק בדלת ומתחנן לרעיה שתפתח לו את הדלת: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" (ה, ב) – קר בחוץ והוא נרטב, ואולי כוונתו שקשה לו בלעדיה כמו חורף קודר ואפלולי. תגובתה של האישה מפתיעה מאוד – היא מתעצלת לקום: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם" (ה, ג).

הדוד מנסה להיכנס בכוח: "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו" (ה, ד) ופעולה זו מצליחה לעורר את רחמי הרעיה שקמה לנסות ולפתוח – אבל באופן אירוני, הבשמים שעל ידיה גורמים לידיה להיות מגושמות והיא אינה מצליחה לפתוח את הדלת בזמן. ההשהייה בפתיחת הדלת מורגשת דרך הטקסט, במילים הרבות שמובאות כדי לתאר את הבשמים שעל ידיה: "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל" (ה, ה) – מילים שמשהות אותנו הקוראים במתח, עד שנדע אם היא תספיק לפתוח את הדלת בזמן. הרעיה אינה מספיקה לפתוח את הדלת בזמן, הדוד חומק והיא מוצאת את עצמה מסתובבת ברחובות לחפש אותו, עד שהיא מוצאת את עצמה מוכה ביד שומרי העיר.

מה פשר סצנה זו? מדוע שהאישה תתעצל כל כך לקום ולפתוח לאהובה? ומדוע כשהיא כן קמה, הדוד חומק? ומה פשר השומרים המכים את האישה – מדוע ששומרים יכו אישה באמצע הרחוב? פרופ' אלי עסיס (בספרו: אהבת עולם אהבתיך, עמ' 116-126) מציע שכל הסצנה המתוארת היא חלום של האישה, ותעיד על כך הפתיחה: אני ישנה ולבי ער. החלום אינו סתם חלום, והוא משקף את תחושותיה של האישה לאחר ההתקשרות עם אהובה. אחרי שיא ההתקשרות, שהגיע לאחר תלאות רבות – האישה התעייפה, וגם תשוקתה שככה ונרגעה. חוסר החשק של האישה לקום לאהובה בחלומה, מתאר ירידה אמיתית באנרגיות שלה להשקיע באופן אקטיבי בקשר עם אהובה. דבר זה משתקף בחוסר רצונה לקום לאהובה בחלום, ובעובדה שהיא אכן אינה מצליחה למצוא אותו.

אמנם, האישה מעוניינת בקשר עם אהובה והיא באמת אוהבת אותו ורוצה בו. חוסר הקימה מן המיטה משקף רק היבט מסוים של הקשר – את הירידה בלהט האהבה הבוערת. האישה מוטרדת מירידת החשק ומן העצלות שפשתה בה, ולכן בשלב הבא בחלום היא יוצאת באופן אקטיבי לחפש את אהובה. עד כדי כך שהיא מגיעה למצב שבו שומרים מכים ופוצעים אותה בחלומה – מכות המשקפות הלקאה עצמית פסיכולוגית של האישה כלפי עצמה. בעצלותה לקום האישה חששה לטנף את כותנתה, וכנגד זאת השומרים נושאים את רדידה מעליה.

נעיר שפירוש זה של פרופ' עסיס הוא מחודש וישנן דרכים קלאסיות יותר לקרוא ולפרש את הסצנה שבפרק ה'. הפירושים השונים נדרשים לשאלה מדוע בתחילת הסצנה הרעיה והדוד נמצאים בנפרד, וחלקם מציעים שהיה ביניהם משבר שאינו מסופר לנו, הקוראים. מומלץ לעיין בתרגום לפרקנו ש"משלים" את החסר ומסביר שהמשבר הוא חטאי ישראל וגלות בבל. לפי זה, הסצנה שלנו היא הניסיון לחולל את שיבת ציון. וכפי שכתב הכוזרי: "ושמא על זה אמר שלמה: אני ישנה ולבי ער, כנה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם. קול דודי דופק, קריאת הא-להים לשוב. שראשי נמלא טל, על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר: פשטתי את כתנתי, על עצלותם לשוב" (כוזרי ב, כד).