בועז מקבל את רות

וַיַּעַן בֹּעַז וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו.           (רות ב יא-יב).

הכרזתו הפומבית של בעז

תגובתו הראויה לציון של בעז להצטנעותה של רות, במילותיה ובהתנהגותה, לא נועדה לאוזניה בלבד. נראה כי הוא מבצע הכרזה פומבית בדבר צדיקותה של רות, שנועדה להוות חותמת כשרות ולסייע לכניסתה של רות לחברה המקומית. ניתן לראות זאת לפי האופן בו הצהרתו של בעז מוצגת – באמצעות שני פעלים "ויען" ו"ויאמר". נראה כי שילוב זה מעיד על הצהרה רשמית, ולא על תקשורת אישית.^[1] מעבר לכך, השימוש הכפול בשורש נג"ד, הפותח את נאומו של בעז ("הגד הגד לי"), מרמז כי מעשיה יוצאי הדופן של רות ידועים אף הם.^[2] המדרש מסביר את הפועל הכפול כרמז לכך שבעז שמע את הדברים מכל עבר:^[3]

ויען בעז ויאמר לה הגד הוגד לי שני פעמים הוגד לי בבית, הוגד לי בשדה. (רות רבה ה ג).

גם אם אנשי העיר ידעו על מעשיה של רות, הם לא בהכרח תפשו אותם כראויים להערצה.^[4] תיאור זה של רות ככל הנראה היה ידוע לאנשי העיר, אך בוודאי שלא הניע אף אחד מהם לנהוג כלפיה באדיבות. תיאורו השלילי של הניצב משקף ככל הנראה את ההסכמה הכללית בנושא. התפנית החיובית שעושה בעז נועד לדרבן את האנשים לאמץ את רות אל ליבם, ולנהוג בה באופן הדומה להתנהגותו שלו. בנאומו, מגיב בעז לטון המזלזל של הניצב, שנאומו נפתח באותם שני פעלים (ויען, ויאמר), ויועד ככל הנראה לאוזני הציבור כולו (רות ב ו).

נאומו הציבורי של בעז פואטי ועצמתי, והוא מהווה הבטחה אמיצה כי מעשיה של רות יזכו לפיצוי הולם.^[5] ואכן, לאחר שציין את התנהגותה יוצאת הדופן של רות, בעז מעטיר ברכה על ראשה, ומדגיש את הרעיון לפיו הקב"ה ישלם לה כגמול נדיבותה. בעוד ברכתו של בעז בשם הקב"ה מזכירה את זו של נעמי ברות א ח-ט. במציאות, תוכנה של הבטחתו של בעז הוא ההיפך הגמור מזו של נעמי. ברכתה של נעמי נועדה לשלוח את רות לדרכה, בהבטיחה לי כי ה' ישמור עליה בדרכה חזרה למואב. ברכתו של בעז מושכת את רות פנימה, ומצהירה כי ברכתו של ה' תלווה את מסעה להצטרפות לעם ישראל. מילים אלה של קבלת פנים מועצמות על-ידי המטאפורה של רות השוהה תחת כנפי השכינה. היא אולי לא מקובלת בקרב אנשי העיר, אך בעז מצהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי ה' קיבל אותה.

בנוסף לתוכן של קבלתו את רות, שימושו של בעז בשפה רשמית או פואטית ראוי אף הוא לציון. כמה דוגמאות לשפה זו כוללות את השימוש הכפול בשורש נג"ד, כפי שבא לידי ביטוי בפסוק "הגד הגד לי",^[6] הביטוי "תמול שלשום", והתיאור הפואטי של מערכת היחסים בין רות לבין א-לוהי ישראל, "אשר באת לחסות תחת כנפיו".^[7] השימוש שעושה בעז בשפה רשמית מבטיח כי נאומו לא ייתפש בטעות כשיחת חולין, ונועד לקרב את דבריו אל לב השומעים, כאשר לאחר מכן הוא מציע כיצד יש לקבל את רות.

המקצב של נאומו של בעז ייחודי אף הוא, כאשר כל מספר מילים מסתיימות בכינוי קניין בגוף שני, מבנה היוצר איכויות של פזמון:

הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ

אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ

וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ

וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ...

יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ

וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ...

דיבורו הקצבי של בעז נועד להיחקק בזיכרונם של המאזינים, על-מנת שיוכלו לחזור עליו באוזני אחרים. הדבר אמור להשפיע על נכונותם של אנשי בית לחם לקבל את רות אל קרבם.

תמיכתו האישית והפומבית של בעז מקלה על סבלה של רות, פיזית ונפשית, ותורמת משמעותית לקבלתה הסופית בקרב אנשי בית לחם.

בעז, פטרונה של רות: מדוע בעז תומך ברות?

מדוע בעז מעניק את תמיכתו לרות? בעז מייחס את פעולותיו לדמותה הייחודית של רות, נדיבותה, ונכונותה ללוות את נעמי ולהצטרף לעם היהודי. תיאורו של בעז את פעולותיה יוצאות הדופן של רות "ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך" מזכיר את הצהרת הנאמנות של רות לנעמי: "אל תפגעי בי לעזבך". משמעותי יותר כי הפסוק המלא ”ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת“ מזכיר את ציוויו של הקב"ה לאברהם: "לך לך מארצך, ממולדתך, מבית אביך". בעז רומז כי מעשיה של רות זהים לאלה של אברהם, מייסד האומה היהודית. התגמול הנדרש עבור מסעה של רות מהדהד אף הוא את הבטחת ה' לאברהם: "אַל־תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" (בראשית טו א).^[8] לסיום, בעז מרמז כי כמו אצל אברהם, בחירתה של רות מערבת את תשוקתה לדבוק בה' (ולא רק בנעמי), שתחת כנפיו היא מבקשת מחסה. כך, אין לדחות את רות בשל עברה, אלא לאמץ אותה בשל אומץ ליבה וצדיקותה.

ראינו במדרשים קודמים כי בעז מבחין ברות לראשונה בשל התנהגותה הנעלה. פרשנות חז"ל מעלה סיבה דומה להתנהגותו האדיבה של בעז, ומאששת בכך את הצהרתו של בעז כי פעולותיו שואבות השראה מדמותה של רות:

תדבקין עם נערותי וכי דרכו של בעז לדבק עם הנשים?^[9] - אמר רבי אלעזר: כיון דחזא "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה", אמר שרי לאידבוקי בה.
                                                    (שבת קיג ע“ב).

הגמרא מציינת את הרמיזה הספרותית בין המלים בהן עושה בעז שימוש, על-מנת לייעץ לרות לדבוק בנשים הקוצרות, לבין המילה בה נעשה שימוש על-מנת לתאר את מסירותה של רות כאשר נשארה עם חמותה. באופן זה מציינת הגמרא כי התנהגותו של בעז כלפי רות הנה העתק של התנהגותה של רות כלפי נעמי. למעשה, היחס הנדיב של בעז לרות הינו בזכות גמורה, ובעז מתנהל בהתאם לצדיקותה של רות.

אין ספק כי בעז מוּנע מצדיקותה של רות. עם זאת, ייתכן גם כי בעז מעמיד את כל כובד משקלו מאחורי המואבייה הענייה כפועל יוצא של דמותו היוצאת מן הכלל. הדבר עולה בקנה אחד עם תיאורנו הקודם את בעז. ואכן, כמה מדרשים מציינים את התנהגותו של בעז ככזו המרמזת על נדיבותו:

ר' סימון בשם ר' אלעזר... מי הוא שעשה חסד עם מי שהוא צריך חסד, בועז עם רות, שנ' ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלום   (ויקרא רבה לד).

בחנו שתי סיבות שונות לנדיבותו של בעז כלפי רות. הגישה הראשונה, הנתמכת על-ידי דבריו של בעז עצמו, רומזת על כך שנדיבותו נובעת מדמותה הצדיקה של רות. הצענו גם כי נדיבותו וטוב לבו של בעז מהווים חלק מדמותו הקובעת את מסלול הסיפור.

בעז: המדריך הרוחני של רות

כמה מדרשים אחרים מציעים אפיון שונה למערכת היחסים הראשונית של רות ובעז - כזו של מדריך המנחה את המתגיירת:

ויאמר בועז אל רות הלא שמעת בתי אל תלכי ללקוט בשדה אחר, על שם לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.

וגם לא תעבורי מזה על שם זה א-לי ואנוהו.

וכה תדבקין עם נערותי אלו הצדיקים שקרויין נערים...

וצמית והלכת אל הכלים, אלו הצדיקים שקרויין כלים...            (רות רבה ד יא-יב).

לפי מדרש זה, דבריו של בעז לרות נועדו לחנך אותה בנוגע לכמה עקרונות בסיסיים ביהדות. כאשר בעז אומר לרות לא ללקט בשדות אחרים הוא למעשה מיידע אותה שאסור לעבוד אלוהים אחרים. קריאתו כי אל לה לעבור מזה, משמעותה כי עליה להלל את ה' באותו אופן בו היללו אותו העומדים על ים סוף.^[10] וכאשר בעז מודיע לרות שעליה לדבוק בנערותיו ולשתות מהכלים, הוא למעשה מייעץ לה לקשור עצמה לאנשים צדיקים.

המדרש מעניק לבעז תפקיד דומה לזה שהוענק לנעמי במדרשים אחרים, בהם נעמי מחזיקה בתפקיד פעיל בגיורה של רות ובחינוכה לקראת קיום אורח חיים הלכתי.^[11] דוגמה אחת לכך היא המדרש המייחס לנעמי את ההשפעה על אישיותה המתגבשת של רות:

ויען הנער הנצב על הקוצרים ויאמר נערה מואביה היא ואת אמרת מעשיה נאים ונעימים,^[12] אלא רבתה (-גבירתה, נעמי) רפתה לה (-ריככה את דרכיה המואביות)^[13]             (רות רבה ד ט).

מדרשים אלה מושכים את תשומת ליבנו לתופעה טקסטואלית חשובה – התפקיד המקביל שממלאים נעמי ובעז, והאחריות המוטלת עליהם ביחס לרות. הן בעז והן נעמי מוצגים בתפקיד הורי ביחס אליה. הן בעז והן נעמי מזהים את הסכנות שבשדה, מביעים דאגה לשלומה הפיזי של רות,^[14] ודוחקים בה לדבוק בנערות הקוצרות של בעז. שניהם מתייחסים אל רות במילה "בתי", וכל אחד מהם מנווט בעדינות את פעולותיה של רות, וסולל את כניסתה לבית לחם.^[15] מדרשים אלה מדגישים את התפקיד המקביל של דמויות אלו, ומניחים כי תפקיד הורי כולל בתוכו גם מימד של השגחה דתית.

רות ומלוכה

גישה מדרשית נוספת מציעה כי בעז מכוון את רות לעבר ההבנה של תפקידה כזו ממנה תצא מלכות:^[16]

ויאמר לה בועז לעת האכל גשי הלום... גשי הלום קרובי למלכות ואין הלום אלא מלכות, הה"ד כי הביאותני עד הלום.

ואכלת מן הלחם, זו לחמה של מלכות.

וטבלת פתך בחומץ, אלו היסורין, שנאמר ה' אל באפך תוכיחני.    (רות רבה ה ו).

גם גישה זו רואה בבעז מחנך, אבל כזה המוביל למטרה מסוימת.^[17] למעשה, מדרש זה עולה בקנה אחד עם הגישה לפיה עניינה של המגילה כולה הוא ברות ובעז כאבותיהם של דוד ושל המלכות.^[18] לפי תבנית זו, כל חילופי מילים, כל פעולה שמתבצעת, וכל אירוע המתואר במגילה, כולם מובילים למטרה – ביסוס שושלת דוד.

ישנה רמיזה ספרותית התומכת בגישה מדרשית זו. הברכה שמעניק בעז לרות כוללת בתוכה פעמיים את השורש של"מ, והוא ממסגר את הפסוק הראשון של ברכתו: "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה" (רות ב יב). השימוש החוזר מושך את תשומת ליבנו למילה המראה כי התשלום האולטימטיבי לרות הינו תקופה שתטמון בתוכה שלמות: השלמה, ביטחון ושלום. ייתכן כי מדובר בהבטחה למלכות המהווה עתיד אידיאלי. ייתכן גם כי מדובר ברמז לצאצאה של רות, שלמה, שייסד את שושלת דוד, בנה את המקדש, והציב את הסטנדרט למלוכה האידיאלית.^[19]

ישנו מדרש התומך בקריאה זו:

ותהי משכורתך שלימה, שלמה^[20] כת', א"ר יוסי אמ' לה שלמה יעמוד ממך  (פסיקתא דרב כהנא טז - נחמו).

ואכן, המלוכה שואפת לשלמות (שלום), ובדרך כלל נעשה בה שימוש לתיאור שלום מוחלט ושלם, ביטחון לאומה על אדמתה. נראה כי מצב זה בא לידי ביטוי בימי מלכותו של שלמה:

כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה בְּכָל מַלְכֵי עֵבֶר הַנָּהָר וְשָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל עֲבָרָיו מִסָּבִיב/ וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה
                                                   (מלכים א ה ה-ו).

שמו של שלמה, ואף שם עיר הבירה שלו (ירושלים), מכילים את השלום והביטחון המושלמים אליהם שואפת המלוכה.^[21] השימוש הכפול של בעז בשורש של"מ עשוי לרמוז למלוכה המובטחת, שעשויה להביא עמה שלום וביטחון, לא רק בעבור רות, אלא בעבור האומה כולה.

אשמח לקבל שאלות והערות: [email protected]

.