קהלת | פרק א | הכל הבל

פרק א' מחולק לשני חלקים. פסוקים א'-י"א מדברים על קהלת בגוף שלישי ("אמר קהלת", א, ב) ונראה שהם מציגים את נושא הספר. בפסוק י"ב קהלת כבר מדבר בגוף ראשון. סגנון זה ימשיך לאורך כל הספר עד לחתימתו, בסוף פרק י"ב – שהפסוקים החותמים אותו מדברים גם הם על קהלת בגוף שלישי, ושם מופיע פסוק שמקביל לחלוטין לפסוק שבפתיחת הפרק שלנו: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל" (יב, ח).

בדומה לשיר השירים, גם את קהלת חז"ל התלבטו אם להכניס למקרא, והביאו לכך שתי סיבות. הראשונה היא הסתירות הרבות שבדבריו: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה" (שבת ל:), והסיבה השנייה היא טענה חריפה יותר: "אמר ר' שמואל בר ר' יצחק בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שמצאו בו דברים שהן מטין לצד מינות" (קהלת רבה יא, א).

השאלה בה עוסק קהלת היא אולי השאלה הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת: מה משמעות החיים – ומה הטעם בעשייה האנושית? בהצגת הנושא בתחילת פרק א' מונחת הנחת היסוד הבסיסית והשאלה שבעקבותיה: "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" – לשום דבר אין משמעות אמיתית, וממילא עולה השאלה: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" – לשם מה כל העשייה והטרחה? בארבעת הפסוקים הבאים מתארת הפתיחה את המחזוריות המתסכלת של הטבע: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (א, ד) או "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא" (א, ז) ובאופן דומה לגבי השמש והרוח, כך שהשאלה נשאלת על כל יסודות הטבע: העפר, האש, האוויר והמים. כל אלה נראים כפועלים אבל בסך הכל חוזרים על מעגליות חסרת תוחלת. ומכאן עובר קהלת לתאר גם את חוסר התוחלת של העשייה האנושית (פסוקים ח-יא), וגם כאשר נדמה שיש דבר חדש – "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא", הוא מתברר כשחזור מעייף נוסף של המעגליות הנצחית: "כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (א, י).

קהלת מציג את עצמו בפסוק י"ב ומציג את המשימה היומרנית שהוא נוטל על עצמו: "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (א, יג). קהלת ינסה לפצח את חידת ההוויה. בתור המלך החכם באדם (א, טז) ובעל יכולות כלכליות שאין להתחרות בהן (ב, ז) העולם כולו פתוח בפניו והוא מתכוון לנסות את כל מה שהעולם מציע, כדי לנסות ולעמוד על פשרו. מהר מאוד הוא מתחיל לשלול את הפתרונות השונים: העשייה חסרת תוחלת משום שבלתי-אפשרי לתקן באמת את ליקויי העולם: "מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת" (א, טו) והחכמה על אף ההדר שבה רק מסבה נזק: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (א, יח). בהמשך נראה כי בתשתית הבעייתיות בפניה ניצב קהלת, עומדת סופיות הקיום של האדם.

נראה שהבעייתיות של ספר קהלת איננה מקרית. קהלת מנסה לעמוד על פשרו של העולם והוא אינו מסתפק בתשובות חלקיות. בחיפושו אחר פשר, קהלת בודק כל אפשרות ומערער על כל תשובה אפשרית. הערעור מאתגר ואינו נוח לעיכול. לכן דבריו סותרים זה את זה – הוא באמת מתלבט, בכל פעם חושב שאולי מצא את משמעות הקיום – ואז פורך. הרב יהודה ברנדס (https://youtu.be/QEQYfn3f63w) מציע לקרוא את קהלת כפוסט-מודרניסט שאינו נותן מקום לאף אמירה כמספקת פתרון מוחלט. כל הפתרונות הם יחסיים. יתרה מזאת, הספר נוטה לצד מינות כי הוא אכן מערער על התשובות המקובלות. מדוע חכמים כן הכניסו את הספר למקרא, והאם קהלת ימצא כיוון ופשר למשמעות הקיום? לשם כך נצטרך להתאזר בסבלנות להמשך הספר.