אסתר | פרק ט | כתבוני לדורות

בפרק ט' הפסוקים מאריכים מאוד בתיאור הקבלה של חג הפורים כחג לדורות. בפרק ניתן לשים לב לכמה וכמה שלבים – המנוחה מהאויבים והחגיגה הספונטנית מיד לאחר המלחמה, התפשטות המנהג לשנים מאוחרות יותר, וכתיבת מרדכי את דבר קבלת הימים האלה אל כל היהודים. אולם לאחר פסוק כ"ח, שכבר נראה כחותם את הפרק, מופיע חלק נוסף ובו פעם נוספת מתארים שליחה נוספת של ספרים על מנת לשכנע את היהודים לחגוג את פורים לדורות. יתרה מזאת, נראה שהייתה על כך מחלוקת עזה שכן מרדכי ואסתר נאלצו לשלוח אגרת שכלולים בה "דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת" – ומשמע שהיה ערעור על שלום זה בין היהודים.

פרופ' יוני גרוסמן (בשיעור המצורף) מצביע על הבדל בין האגרות הראשונות לאגרות האחרונות. האגרות הראשונות נכתבו אל היהודים "הקרובים והרחוקים" (ט, כ) – ובכך יש נימה של תעדוף כלפי המרכז היהודי בשושן. לעומת זאת, באגרות האחרונות ביטוי זה לא נזכר, ותחתיו מופיע נימוק לקבלת חג הפורים: "וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם" (ט, לא). ההסבר המקובל הוא ש"דברי הצומות וזעקתם" מתייחסים לצום שקיבלו על עצמם היהודים קודם כניסת אסתר לחצר בית המלך, אבל גרוסמן מביא פירוש נוסף – לפיו הכוונה לצומות שקיבלו על עצמם היהודים על חורבן הבית. לפי פירוש זה, אסתר באגרת האחרונה מכירה בחשיבותם של המקדש וירושלים – ואולי זה הדבר שמרצה את כל היהודים לקבל את חג הפורים, שחוגג את הצלחת היהודים במרכז הגולה בזמן שביהודה שבי ציון נאבקים על הישרדותם. בהזכירם את דברי הצומות וזעקתם, מוכיחים מרדכי ואסתר את זיקתם ליושבי יהודה וירושלים.