אסתר | פרק ד | אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים

ניתוח ספרותי של המגילה, שיישלח מחר, מעלה כי המגילה בנויה במבנה מהופך כאשר פרק המפנה הוא פרק ו'. מה יניע את אותו שינוי דרמטי? עיון בפרק שלנו מעלה נקודת מפנה מוקדמת יותר וחשובה לא פחות – סביב דמותה של אסתר. מתחילת המגילה ועד הפרק שלנו, אסתר מוצגת כדמות פסיבית מאוד. בפרק ב' פעמיים נאמר על אסתר "ותילקח" ואת התנהלותה בבית המלכות היא עושה על פי ציווי מרדכי.

בפרק שלנו, מרדכי קורע את בגדיו וזועק על גזירות המן. המגילה מדגישה שכל היהודים נמצאים גם הם באבל ובכי: "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים" (ד, ג). מה עם אסתר המלכה? האם היא שותפה לאבל של היהודים? המידע שמגיע אל אסתר גורם לה להתחלחל, והיינו מצפים שהיא תתחלחל מגזירות המן. אבל למעשה היא מתחלחלת מדבר אחר: "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל" (ד, ד). אסתר מתחלחלת לא מן הגזירות אלא מלבושו של מרדכי. גם כאשר הוא מסביר לה את המצב ומתחנן להיעזר במעמדה בארמון המלוכה כדי לנסות להתמודד עם הגזירה, אסתר מסרבת, בגלל שזה לא עומד בנהלי הארמון. 

נקודת המפנה נמצאת בנאומו של מרדכי: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (ד, יג-יד). הרב אהרן ליכטנשטיין (https://bit.ly/3qu5ERj) בשיחה שנתן כמה וכמה פעמים בישיבת הר עציון (וזכורה מאוד לכל מי ששמע אותה), הדגיש את עוצמת קריאתו של מרדכי לאסתר. נביא כאן חלק מדבריו בלשונם:

"בכל פעם שאני קורא את תשובתו של מרדכי לאסתר היא מעוררת בי חלחלה מחדש... איזו האשמה חריפה! מרדכי חושד באסתר שהיא מסרבת ללכת אל המלך מתוך שיקול דעת ולא מתוך חולשה. כביכול היא עשתה חשבון קר: גם אם יֵרד עם ישראל כולו לטמיון - אני אשאר בבית המלכות. מרדכי יודע היטב שכל הפחדים וההיסוסים הם שולִיים. מי שאכפת לו באמת, מי שגורלו וייעודו קשורים בעם ישראל - הסכנות אינן מטרידות אותו כלל. כל החשבונות עולים, אם במודע ואם בתת-מודע, מתוך תפיסה של 'כולם יֵלכו לאיבוד, ואני וידידיי ננצל'".