איכה | פרק ה | השיבנו ה' אליך ונשובה

כפי שכבר הזכרנו, פרק ה' מקביל לפרק א'. ד"ר יעל ציגלר (https://youtu.be/5rfBTU4yPpo) מראה את הדמיון בין הפרקים: שניהם נאמרים בפרספקטיבה של זמן מה אחרי החורבן ולא מתוך החורבן עצמו. בפרק ה' ניתן לראות זאת מפתיחתו: "זכור ה' מה היה לנו" – הפניה היא לזכור את מה שהיה בעבר, קודם החורבן. כמו כן, בדומה לפרק א' – הפרק לא מתאר את זוועות החורבן עצמו אלא בעיקר את השיממון והחוסר של הממלכה הריקה מיושביה: "נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים" (ה, ב), ודימוי האלמנה שמופיע בפרק א מופיע גם אצלנו (ה, ג).

לצד זאת, בין פרק ה' לפרק א' ושאר פרקי המגילה יש שני הבדלים בולטים. הראשון הוא הבדל במבנה: בעוד כל פרקי הספר מסודרים בסדר הא"ב, פרק ה' כבר איננו מסודר כך. הבדל נוסף מציין הרב יובל שרלו (https://youtu.be/R3Q6ZYZSnfM): כל פרקי הספר הם קינה. עובדה זו מתבטאת בכך שארבעת הפרקים הראשונים פותחים במילה "איכה" אבל מעבר לכך, בצורת הניסוח: רוב פסוקי המגילה הם כאב ואנחה שנזרקים לחלל האוויר. פרק ה', לעומתם, נפתח בפניה לה': "זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ" (ה, א). גם פרקנו מתאר את קשיי החורבן בדומה לפרקי הספר האחרים, אבל במגמה אחרת: לא רק כדי לזעוק את הכאב, אלא כחלק מן התפילה לה', שהיא המסגרת של הפרק.

דומה שהבדל זה נובע מן התהליך שעברנו לאורך המגילה, תהליך ההתמודדות עם האבל על החורבן והשלכותיו על מערכת היחסים עם ה'. לאורך המגילה ראינו ייאוש ותחושת מבוי סתום, ותחושות של נבגדות וזניחה. בפרק ג' התבצע המעבר מחוסר היכולת לפנות לה' – לאמון בנאמנותו ופניה אליו. בין פרקים ב' לד' ראינו את ההבדל בכך שהעם כבר מסיר את האצבע המאשימה שהופנתה כלפי הקב"ה. ובפרק שלנו אנחנו מוצאים את השלמת התהליך, במעבר מן הקינה לתפילה. אמנם, הפסוק החותם הוא פסוק קשה: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (ה, כב) ואנחנו עוד בתחושות חורבן. אבל המבט מתחיל לראות באופק את חידוש מערכת היחסים עם ה', והציבור בבית הכנסת חוזר על הפסוק הקודם: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (ה, כא).