דילוג לתוכן העיקרי

במיעוט דרך ארץ

הרב שמואל שמעוני
11.08.2014

 

א. דרך ארץ ומיעוט דרך ארץ

על פי הגרסה שלפנינו (בש"ס ובספרי המשניות), האזכור הראשון ל"דרך ארץ" ברשימת הדברים שהתורה נקנית בהם הוא "מיעוט דרך ארץ". אולם, בברייתא המקבילה במסכת כלה רבתי (פרק ח') ובסדר אליהו זוטא (פרשה י"ז) ישנו נוסח שונה, והוא שעמד כפי הנראה גם בפני רבנו יונה והמהר"ל מפראג בפירושם לפרקנו:

והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים, ואלו הן...בדרך ארץ...במיעוט דרך ארץ.

כמובן, נוסח זה נראה כסתירה מיניה וביה.

דרך אחת להתמודד עם סתירה זו היא על ידי מתן פרשנות שונה לכל מופע של המונח. כך, למשל, המהר"ל סובר שהמובן החיובי של דרך ארץ הוא זה שנאמר לכל ילד כאשר רוצים לשפר את התנהגותו: "המדות הטובות, כמו שאמרו ז"ל אם אין דרך ארץ אין תורה"; ואילו המובן שיש למעט בו על מנת לקנות תורה הוא עבודה שאדם עושה לפרנסתו, בדומה ל"מיעוט סחורה"[1]. על פי פירוש זה, אין מתח בין שני חלקי המשנה: התורה נקנית למי שמנהיג עצמו במידות טובות, וממעט בעיסוק בהבלי העולם הזה. ואכן, המונח "דרך ארץ" אצל חז"ל סובל שני פירושים אלו[2].

ב. תורה ומלאכה

המתח בין עיסוק בתורה לבין פרנסה

אולם, נראה שהמובן הרווח יותר למונח "דרך ארץ" הוא זה השני, כגון במשנה באבות פרק ב' משנה ב':

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון; וכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עון.

האם ייתכן שבשני האזכורים של מונח זה בברייתא שלנו הכוונה היא לעמלו של אדם בפרנסתו, אשר מחד מהווה שלב חיוני לקניין התורה ומאידך מיעוט בו אף הוא חיוני לאותו קניין? התשובה היא, כמובן, חיובית. מתח בין כיוונים מנוגדים אינו דבר חדש עבורנו, והמתח המדובר כאן הוא מהמוכרים יותר, אשר זכה לדיונים ולמחלוקות בסוגיות רבות מספור ולפולמוסים הנמשכים עד ימינו. די אם נזכיר בהקשר זה את הגמרא הידועה במסכת ברכות:

"ואספת דגנך". מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?...אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.     

(לה:).

אף רבי שמעון בר יוחאי, נושא הדגל של הרתיעה מעיסוק בדרך ארץ, הביע משאלה שאדם היה יכול לנהל את שני המסלולים במקביל:

דרבי שמעון בן יוחי אמר: אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתיהיבת תורה לישראל, הוינא מתבעי קומוי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין: חד דהוה לעי באוריתא וחד דעביד ליה כל צורכיה[3].

(ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א', הלכה ב').

אולם, משאלה זו נותרה בגדר משאלה בלבד, ובפועל אדם נאלץ לאזן בין הצרכים.

המצב כיום

דומני, שבחברה שבה אנו חיים אין באמת דילמה בין דרכו של רשב"י לדרכו של רבי ישמעאל. לא זו בלבד שאנשים אינם חיים מתוך ספק שמא כדאי לעזוב את מקום העבודה לטובת אכילת פת במלח, הם גם הפנימו היטב את המסר, הנוח למדי, שאין בכך כל בעייתיות רוחנית, ואדרבה - זו דרכה של היהדות: תורה עם דרך ארץ. מסר זה אינו מובן מאליו, שכן רבים יטענו שההסכמה לאיזון עם דרך ארץ נובעת מאילוץ דיעבדי של ההכרח בפרנסה - "הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן"; אך מטבע הדברים, תפיסה זו פחות פופולארית בחברה שלנו. למען הסר ספק, אינני מחריג עצמי מהתפיסה הרווחת בחברתנו.

אולם, דווקא משום כך נראה שהמסר שחשוב לחדד הוא המסר המאזן, המכיר בכך שגם אם ההכרעה הכללית נכונה, יש בה מחיר; ואדם צריך להיות מוכן לצמצם את עיסוקו בדרך ארץ לטובת חייו הרוחניים, וזאת ברוח המשך הגמרא הנ"ל בברכות:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי - זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי - זו וזו לא נתקיימה בידן.

נראה שבמצב בימינו חל שינוי לרעה לעומת ימי חז"ל. עיסוק בדרך ארץ, שתורם הן לפרנסת משפחתו של העובד והן ליישובו של עולם, כגון - לשם דוגמה - עבודה בהי-טק, יכול להיות תובעני ביותר ולשעבד אדם במידה מבהילה, והדברים ידועים. דומני שמדובר בתופעה שפוגעת במספר תחומים, עוד בטרם מגיעים לעיסוק בתורה - ביכולתו של אדם לחשוב מעט על חייו ועולמו, ביכולתו לנהל חיי זוגיות סבירים, ביכולתו להיות הורה של ממש לילדיו[4] ועוד. ודאי שגם יכולתו של אדם לנהל חיים רוחניים ולהמשיך את עיסוקו בתורה נפגעים מכך, ויש להיאבק עליהם. המציאות הרווחת בימינו אצל בני ישיבות רבים היא שהם נותנים מקום לתקופה משמעותית בחיים שבה אין "מיעוט דרך ארץ" אלא העדר מוחלט של דרך ארץ: שנות הישיבה (תופעה שאכן מבורכת לזמן מוגבל); אך לאחר מכן הם עוברים להשתעבדות משמעותית ביותר לדרך ארץ. בדברי כאן אינני קובע עמדה או מעלה המלצה לכאן או לכאן; אלא מזכיר דילמה כאובה שרלוונטית ביותר לי ולרבים מחברי. המצב המתואר בציטוט לעיל, של עשיית התורה קבע והמלאכה עראי - לפחות בהיבט הכמותי-פשטני שלו - אינו קיים כל כך במציאות המוכרת לנו.

חידושו של החתם סופר

בשולי הדברים נזכיר טענה מפורסמת של החתם סופר (בחידושיו לסוכה לו.) בשיטת רבי ישמעאל:

נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא "ואספת דגנך" אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציותה התורה "ואספת דגנך", ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה, וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכא נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה, אבל כשאנו מפוזרים בעו"ה בין או"ה, וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן, מודה רבי ישמעאל לרשב"י[5].

קטע זה אהוד למדי בקרב חניכי בני עקיבא, ומסופר עליו שזכה לצנזורה במהדורות מסוימות בציבורים אחרים. אך יש לשים לב לכך שלצד המסר הציוני שיש בפסקה המצוטטת, אין כאן סיוג וצמצום של שיטת רשב"י, אלא להפך - דווקא של שיטת רבי ישמעאל, אשר ברמה המעשית מצטמצמת לארץ ישראל, וברמה העקרונית עוברת מאיזון בין תורה לבין חיים נורמאליים בעולם הזה לבין איזון בין מצוות שונות[6].

כעת ברצוני להתייחס מעט לשני פירושים נוספים למיעוט הרצוי בדרך ארץ, אשר הועלו על ידי רבי שמואל די אוזידא בפירושו לפרקי אבות "מדרש שמואל"[7].

ג. מבט שונה על 'מנטשקייט'

לעיל הזכרנו את פירושו של המהר"ל, שהבחין בין "דרך ארץ" שיש לרבות בה, שהיא "המדות הטובות", לבין זו שיש למעט בה, והיא העיסוק במלאכה; והצענו דרך חלופית, שגם המובן הראשון מתייחס לעיסוק במלאכה. האם ייתכן להציע עקביות לכיוון ההפוך, דהיינו שגם בתחום המידות הטובות יש צורך להגיע לאיזון מסוים על מנת לקנות תורה? דומה שהחינוך שעליו גדלנו, ובפרט כשמדובר בתלמידי הרב עמיטל, מתקומם כולו כנגד הצעה שכזו - אין כל הצדקה לכך שתלמיד חכם ילקה במידות האנושיות הבסיסיות לעומת סתם אדם מן הרחוב. מעניין, על כן, לראות את דרכו של ה"מדרש שמואל" בהקשר זה:

ואם נאמר ש'דרך ארץ' האמור בכאן הוא 'דרך ארץ' כפשוטו, אפשר לפי שאם יבא לפניו ענין חשוב בעודו עוסק בתורה יתבטל מלמודו כדי להחשיב אותו האיש, ואם יאמר לו שילך מאתו ולא יבטלנו מלמודו אין זה דרך ארץ, שהוא נוגע[8] בכבודו, ולכן אמר במיעוט דרך ארץ, כי טוב לו שיהיה בו מיעוט דרך ארץ ולא יתבטל מלימודו.

הדברים מרחיקי לכת. אמנם, אנו מכירים התייחסויות שונות בחז"ל למידות שמצד עצמן הן מגונות, אך בתלמיד חכם יש להן מקום: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש - אינו תלמיד חכם" (יומא כב:-כג.); על פי דעה אחת בגמרא בסוטה ה. תלמיד חכם צריך שתהא בו שמינית שבשמינית של גאוה; ועוד. אך שם מדובר באמירות נקודתיות, הקשורות בהכרה בכך שכבודו של תלמיד חכם הוא גם כבודה של התורה (ראו רמב"ם בסוף הלכות תלמוד תורה); ואילו כאן האמירה נראית גורפת יותר. הדוגמה אמנם נקודתית: לא לבטל מהלימוד כדי לשוחח עם פלוני; אך זוהי רק הדגמה לפירוש הביטוי הכללי בברייתא "מיעוט דרך ארץ": צפויות להיווצר התנגשויות בין רצונך להיות בן אדם בעל דרך ארץ הנוהג בכבוד בבריות לבין רצונך לגדול בתורה, ועליך לקבל על עצמך מראש לעשות ויתורים במישור דרך הארץ.

האם יש בנו נכונות לקבל גישה זו, התובעת מהחפץ בקניין תורה לוותר ויתור מסוים גם על מידת ה"דרך ארץ" שבו? שאלה זו נותיר בצריך עיון.

ד. ביישנות

פירושו השני של המדרש שמואל מדבר על ביישנות:

ואפשר גם כן כי קרא בכאן דרך ארץ לביישנות, כי כל הדרך ארץ שבעולם כולו בביישנות. ועל כן אמרו בדרך כלל: עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן, לפי שהביישנות הוא אב ואם לכל המדות טובות, ולכן השמיענו כי התורה אינה נקנית בביישנות, כי לא הביישן למד, אלא אדרבה אינה נקנית רק במיעוט דרך ארץ, כי ריבויו אינו טוב, כי יהיה בוש מלשאול לרבו. והעדרו לגמרי אינו טוב, כי אין ראוי שישאל שאלותיו לרבו בעזות, רק במיעוט דרך ארץ, כדי שלא יהיה בוש מלשאול, וגם כאשר ישאל מרבו ישאל במורא ובכובד ראש.

על אף ההסתייגות שהמדרש שמואל מוסיף בסוף דבריו, שגם בלימודו של אדם מרבו יש צורך לאזן עם מעט ביישנות, ברור שגם בפסקה זו הוא קורא לתלמיד החפץ בקניין תורה לוותר במידה רבה על מידה טובה בהנהגתו של האדם, לטובת חתירה להבנה ולהשגת האמת. אדם צריך להיות נכון להכפיף עצמו על מנת שיוכל לספוג מהדורות הקודמים, מהמסורת ומגדולי תורה; אך בד בבד הוא צריך לחזק עצמו במידה שאולי אינה טבעית לתלמיד חכם, הלוא היא מידת עזות הפנים. גם כאן מדובר במתח יסודי עבור בני תורה, אשר נידון גם בהקשרים אחרים. לשם דוגמה, נעיין בשתי פרשנויות שונות שניתנו למשנה מראשית המסכת: "יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק בעפר רגליהם, והוי שותה בצמא את דבריהם" (פרק א', משנה ד'). בעל חובות הלבבות (שער הכניעה, פרק י) כתב בהקשר זה כך:

ואמרו: מאד מאד הוי שפל רוח, ואמרו: יהי אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז, לפיכך זכה קנה לחתך ממנו קולמוס לכתב בו ספר תורה, תפלין ומזוזות...כי הנכנע קרוב להשיג החכמה, בהמשכו אחרי החכמים והכנעו להם והליכתו אליהם, כמו שנאמר הולך את חכמים יחכם, ואמרו רז"ל: יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם. והאלוקים יעזר לו על החכמה, כמו שנאמר: ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו. ומי שהוא גבה לב, לא תתקיים בידו חכמה על אמתתה, ולא יגיע אל תכלית ידיעה ברורה, מפני שמתנשא מלכת אל אנשי החכמה והתורה.

לפי פירוש זה, טוב לו לאדם להיות עפר לרגליהם של תלמידי חכמים, ולו כעצה תועלתית כדרך להשגת תורה. לעומת זאת, פירוש הפוך ומקורי ביותר למשנת 'יהי ביתך' העלה ראש ישיבת וולוז'ין, רבי חיים מוולוז'ין, אשר בפירושו "רוח חיים" ניצל משנה זו להתוות דרך לתלמידיו גם ביחס אליו עצמו:

"יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם". ייתכן לפרש כי במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם כמבואר לקמן פרק ו', אחד מהם הוא המחכים את רבותיו ע"י שאלותיו החריפים, וממילא רווחא שמעתתא. והנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שאמרו 'מלחמתה של תורה', אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו...אפילו אב ובנו הרב ותלמידו נעשים אויבים זה את זה...ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזה שאמרו 'יהי ביתך בית ועד לחכמים, והוי מתאבק', מלשון 'ויאבק איש עמו' (בראשית ל"ב), שהוא עניין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים, וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענוה יתירה, באמרו 'אם איני כדאי אך תורה היא' וכו'. וזהו שאמר 'הוי מתאבק' כנ"ל, אך בתנאי 'בעפר רגליהם', רוצה לומר בענוה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע.

 

 

 

[1]   בהמשך דבריו עומד המהר"ל על הצריכותא בין "מיעוט דרך ארץ" ל"מיעוט סחורה", תוך הבחנה בין יתרונה של דרך ארץ במישור ישוב העולם לבין חסרונה מחמת התובעניות של העיסוק בה:

ואף על גב שכבר אשמועינן למעלה במעוט סחורה, אין זה קשיא, דהוה אמינא דשאני דרך ארץ, שאמר אם אין דרך ארץ אין תורה, ולכך צריך לומר במועט דרך ארץ. ובמעוט סחורה אשמועינן אע"ג שאין זה רק משא ומתן, אפילו הכי אין לו לעשות, אף כי אין המשא ומתן תמיד כמו שהוא המלאכה שהיא תמיד, אפילו הכי אין לו לעשות משא ומתן עיקר, ולכך הוצרך לומר שניהם.         

דומה שבמציאות המוכרת לנו, החיים העסקיים הפכו לתובעניים בהרבה מאלו היצרניים שהיו בימי חז"ל.

[2]   ראו אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, ערך "דרך ארץ".

[3]   אילו הייתי על הר סיני בשעת מתן תורה, הייתי מבקש מהקב"ה שיתן לאדם שני פיות - אחד לעסוק בתורה, ואחד לשאר צרכי האדם.

[4]   זה לא מכבר שמעתי ברדיו על קיומם של גני ילדים המיועדים לילדי זוגות הי-טק: הם מתנהלים עד השעה 7 או 8 בערב, וההורים באים לאסוף את ילדיהם מהגן בסוף יום העבודה, כאשר הילד כבר רחוץ ולבוש בפיג'מה; ויש סיכוי טוב שיצליח להירדם ברכב בדרך הביתה.

[5]   ועיינו עוד בשו"ת יחווה דעת, חלק ג', סימן ע"ה.

[6]   מובן שניתן לנסח זאת לא כאיזון בין סעיפים שונים בשולחן ערוך אלא בין חיי מעשה לתורה; אלא שרק בארץ ישראל שוררת מערכת יחסים משלימה בין התורה לחיי המעשה.

[7]   לאחד הפירושים שהוא מציע לא נתייחס מפאת קוצר היריעה; מדובר בפירוש שמופיע גם אצל פרשנים נוספים, שהמיעוט הרצוי המדובר הוא מיעוט של תלמיד חכם בתשמיש המיטה. נושא זה, של הנחיות שונות המצויות במקורותינו בתחום ההתקדשות הרצויה במישור המיני, מידת התוקף המחייב שיש להעניק להן והרלוונטיות שלהן למציאות המשתנה, זוקק עיון נרחב, ועוד חזון למועד.

[8]   נראה שצריך לומר "פוגע".

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)