ברכות | דף נח ע"א | סיפור רב ששת והמין (2)

בשיעור זה נמשיך לעסוק בסיפור רב ששת והמין (ברכות נח ע"א) שהתחלנו לעסוק בו בשיעור הקודם. 

"חצבי לנהרא, כגני לייא?"

כמו שכתבתי בשיעור הקודם, כדי להביע את המסר שהחכם, בניגוד למין, יכול להבחין מתי המלכות תעבור משום שהוא בקי בפסוקי המקרא ונעזר בהם לפרשנות המציאות, היה אפשר לספר גם סיפור על חכם בריא שמתעמת עם מין. שהרי עיקר ההבחנה בין המין לחכם איננה בכך שהחכם נעזר בחוש השמיעה, שמשמש גם את המין, אלא בפרשנות של המציאות על פי הפסוקים. סיפורים על עימותים בין חכמים בריאים למינים יש בחז"ל לרוב. אמנם, אפשר לטעון שהגמרא פשוט השתמשה ב'מעשה שהיה כך היה', אבל לא כך אנחנו מכירים את יכולות הסיפור של הבבלי.

בשיעור הקודם עסקתי במשמעות הפיזית והסמלית של העיוורון כמאפשר 'לעקוף' את הקליפות והרבדים החיצוניים ולחוש את הפנימיות של הדבר. המין מחמיץ זאת, והבחנתו נותרת ברובד החיצוני של הדברים.[1] ייתכן שזו כוונתו של רב ששת בתשובתו הראשונה – "תא חזי דידענא טפי מינך". הערתי לעיל על השימוש בפועל 'חזי' שנראה אירוני – אתה תראה, משום שלך יש את חוש הראייה שחסר לי, ובכל זאת אני אדע יותר – אחווה יותר את המלך. כאמור, אפשר שדווקא עוורונו של רב ששת, שמסתיר ממנו ביומיום חלק מהצד החיצוני של המלכות (והמציאות בכלל), הקליפה, הוא שמסייע לו להיות קשוב לתנועה הפנימית והשקטה שלה. כפי שכתבתי, הוא גם חווה יותר את העומק של המעבר של המלך. המין חווה את המופע החיצוני של המעבר של המלך. ואילו רב ששת, עם התובנה ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", בעצם חווה כאן סוג של התגלות א־לוהית, ועליה הוא מברך.

אני רוצה להוסיף לעסוק בכך שהסיפור מסופר דווקא על רב ששת, בעל המום, מנקודת מבט נוספת, של המוגבלות/המום באופן כללי. אני חושב שנקודה זו מובעת באופן בולט במשפט שבו המין פותח את העימות ביניהם – "חצבי לנהרא, כגני לייא?" – הכדים (השלמים) הולכים לנהר, השבורים לאן? זהו פתגם עממי שהמין משתמש בו, והוא יוצר באמצעותו הבחנה בין עצמו, ככלי שלם, שיש טעם להליכתו לנהר מפני שהוא יוכל להתמלא במים ולהכיל אותם, לרב ששת, שהוא 'כלי שבור' – גוף עם מוגבלות, חסר. בנמשל, המין השלם בגופו יוכל לראות את המלך ולחוות את ההדר שבמעבר הפמליה שלו בעיר, ואילו רב ששת, הכלי השבור, לא יוכל. רב ששת מוכיח לו שלא רק שה'שבר' בגופו לא מונע ממנו לחוות בחושיו את מעבר המלך, אלא שהוא גם יכול להפוך ליתרון.

אם נשתמש במושגים שמופיעים בדבריו הראשונים של המין, נוכל גם לומר שהסיפור מביע התבוננות אחרת על הכלי השבור או החלקי לעומת הכלי השלם ממה שמקובל בדרך כלל. נקודה זו קשורה לשאלת השלמות והחיסרון בעולם, שכבר עלתה בשיעורים קודמים בסדרה זו, למשל אלה שעסקו באגדת הלבנה. בשאלה הזו נעסוק דרך עוד חלקים מסיפורו של ר' נחמן מברסלב, מעשה בשבעת הקבצנים, שכבר הזכרנו בשיעור הקודם.

 

הקבצנים של ר' נחמן

הסיפור 'מעשה משבעת הקבצנים' של ר' נחמן הוא סיפור ארוך מאד וכמובן שלא נעסוק פה בכולו, אלא ניגע בו נגיעות קלות. עיקר הסיפור מספר על שני ילדים יתומים, בן ובת, שהולכים לאיבוד ביער. הסיפור מפגיש אותם עם דמויות של שבעה קבצנים ('בעטלירס') שכל אחד מהם הוא בעל מום אחר – עיוור, חרש וכו'. שבעת בעלי המומים האלה מסייעים לילדים לשרוד, עד שהם מוצאים את מקומם הקבוע בתוך חבורה גדולה של קבצנים, שמחליטים להשיא אותם זה לזו. בשבעת ימי המשתה באים שבעת הקבצנים, וכל אחד בתורו מספר את סיפורו – סיפור המום שלו – ומברך אותם.

ר' נחמן כאן מציב במרכז הבמה דמויות שבחברה האנושית ה'אמיתית' הן בשוליים. העוני שלהם, המום שלהם, הגוף הבלתי שלם, כל אלה גורמים שמרחיקים אותם ממרכז החברה. יש אנשים רבים שמתרחקים מהם ומתקשים להתבונן בהם.

בסיפור הזה ר' נחמן מאתגר את ההתייחסות הזו. הוא מאתגר את מושג השלמות כפי שאנחנו מכירים אותו, כאנשים שחיים בחברה מערבית. השלמות של הגוף, אידאל היופי המערבי שנוכח מאד, למשל בעולם הפרסום, אבל לא רק בו – כל אלה מושגים שמושרשים מאד עמוק בתרבות. כולנו מושפעים מהם, באופן מודע ולא מודע. ר' נחמן מעז לצאת מולם. הוא מבקש מאיתנו בסיפור הזה להישיר מבט אל הקבצנים ובעלי המומים האלה, גם אם זה לא קל, לראות את היופי שקיים גם בהם, שהוא נסתר יותר מנקודת המבט של עין חיצונית. הוא גם מצפה מאיתנו להכיר ביתרונות שהמום שלהם מקנה להם, בניגוד לאינטואיציה הראשונית שלנו.

נדמה לי שר' נחמן רוצה גם לומר משהו על רוב החברה, על אלה שאינם 'בעלי מומים'. לכאורה. לקבצנים בסיפור יש מום גופני, שנראה כלפי חוץ. המפגש עם בעלי מומים חיצוניים הוא מפחיד ומרתיע בין השאר גם בגלל החרדה שנולדת בנו שגם בנו יהיה מום כזה, אבל לא רק משום כך. אלא גם משום שהוא משמש כמראה כללית לחוסר השלמות האנושית, ולחלקים חסרים בתוכנו שנוח יותר להתעלם מקיומם. אנחנו מעדיפים לחשוב על עצמנו כשלמים, או כיכולים להיות שלמים. במידה מסוימת דחיקתם של בעלי המומים לשולי החברה נובעת גם מהחשש להביט במומים של עצמנו, שהם אולי אינם גופניים וחיצוניים, אלא פנימיים ונפשיים או רוחניים, אבל הם קיימים.

כבר בשלב זה הדברים מתכתבים עם סיפור רב ששת, שבו הוא, הכלי ה'שבור', שהיה אמור להישאר בצד, בשוליים, ולא לצאת עם כולם לברך על ראיית המלך, מתברר כשלם יותר במובנים מסוימים. כבר בשלב הראשוני בסיפור של ר' נחמן יש נגיעה במגבלותיה של הראייה הרגילה, שכן הרתיעה מהקבצנים בעלי המום מוזנת בראש ובראשונה מרתיעה מהמראה שלהם, המראה הלא־שלם, השבור, שתופס את תשומת הלב ומאפיל על התכונות האחרות שלהם. ר' נחמן מאתגר את הראייה הזו.

עסקתי בשיעור קודם בסדרה זו על מדרש הלבנה, ביחס בין השלמות לחיסרון, וביתרונות של החיסרון או תודעת החיסרון – שמאפשרים לאדם להמשיך לנוע, להמשיך לחפש. העיסוק בקבצנים בסיפור מעלה מחשבות דומות. המילה המקורית של ר' נחמן ל'קבצנים' ביידיש (שבה הוא סיפר את הסיפור) היא 'בעטלירס'. המילה 'בעטלירס' באה מהמילה 'בעטן' ביידיש – בקשה. הבעטלרים מבקשים – הם אנשים עם חיפוש, שלא מפסיקים לבקש משהו. כמו בפסוק המוכר " לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ" (תהלים כז, ח). לעומת אנשים 'מלאים', שיש להם, ולעיתים נותרים תקועים במקומם.

סיפור רב ששת מעצים את ההתבוננות הזו. רב ששת הוא 'כלי שבור' וחלקי. כמו הרבה דברים בעולם, אלא שאצלו השבר ניכר יותר חיצונית. רב ששת מדגים בסיפור כיצד ה'כלי השבור' הזה יכול להחזיק הרבה, למרות השבר, ואולי גם בזכותו. צריך להדגיש ברגישות, שהכוונה היא לא ליפול לרומנטיקה של המוגבלות, לא לשכוח את הכאב הרב שכרוך בה. אדם עיוור או עם מוגבלות אחרת עובר הרבה קושי, שהבריאים לא חווים ולא מבינים. השבר לא נפתר והכאב ממשיך ללוות אותו גם אם יודעים את מקומות היתרון שלו. גם הסיפור לא מתעלם מזה. שומעים בו שהעיוורון של רב ששת גם כואב ומגביל, כפי שמובע בתחילת הסיפור – "הוו קאזלי כולי עלמא לקבולי אפי מלכא, וקם אזל בהדייהו רב ששת". הוא נזקק לאחרים כדי ללכת איתם לקראת המלך.[2] המגבלה שלו גם מקשה עליו, וגם מזכה אותו בלעג של המין, אולי גם של אנשים אחרים. אבל הוא גם יודע להפיק טוב ממצבו, להשתמש בשבר ובחסרון כיתרון, כמשהו שמחדד את השמיעה הפנימית שלו.

ואולי נאמר גם שהמציאות המורכבת שלו היא שמעודדת אותו לברך על המלכות הנכרית, שגם היא תופעה מורכבת שלא כולה 'אור'.

 

על העיוורון – הקבצן העיוור של ר' נחמן

כבר ראינו בשיעור הקודם חלק מדברי הקבצן החרש, שמתכתבים עם סיפור רב ששת, שחוש השמיעה ממלא בו תפקיד חשוב. כעת נרחיב את המבט גם לעבר דבריו של קבצן נוסף בסיפור, הקבצן העיוור, שאפשר לומר דרכם עוד על הסיפור על רב ששת העיוור. הקבצן העיוור אומר בין היתר כך:

ואתם סוברים שאני עִוֵר, אין אני עור כלל, רק שכל זמן נדמה כעור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין, על כן אין שייך אצלו הסתכלות וראיה בזה העולם כלל...

הקבצן העיוור מסביר שהעיוורון שלו אינו מגבלה של הראייה שלו אלא להפך; העיוורון שלו מסתיר לו את מה שכל בני האדם רואים באופן רגיל – העולם הזה ומאורעותיו. אנחנו בדרך כלל רואים את הרובד החיצוני, החומרי של העולם; פני השטח. בתוכו מסתתר קיום פנימי, שמוחמץ על ידינו לעיתים בגלל שהתמונה החיצונית תופסת את עינינו יותר.

כשאנחנו פוגשים בני אדם, פעמים רבות מאד המפגש הוא עם החוץ – עם הבגדים שהם לובשים, מראה הפנים שלהם, צליל הקול שלהם – כל אלה הם איזושהי מעטפת חיצונית שצריך לחדור דרכה. לפעמים דווקא העיוורון או עצימת העיניים יכולים לסייע בכך.

דוגמה אחרת: לפעמים אדם צריך קצת לעצום את עיניו, דווקא כדי לפתוח אותם לראייה של דברים אחרים שלא פוגשים את מבטו באופן אוטומטי. אנחנו יכולים לשים לב, כשאנחנו הולכים ברחוב מסוים שוב ושוב, אילו דברים תופסים לנו את העין ואילו אנחנו מפספסים. בדרך כלל אלה יהיו אותם דברים. אם נרצה לראות משהו אחר נצטרך, בעת ההליכה, להיות במודעות להסיט את המבט מהדברים הרגילים ולחפש לראות דברים אחרים.

במקום אחר, תורה סה בליקוטי מוהר"ן קמא, ר' נחמן מדבר על סוג של ראייה שנעשה באמצעות עצימת העיניים. הוא מתאר כיצד בשעת כאב אדם עוצם את עיניו. הוא קושר זאת באופן ציורי לכך שאנחנו לפעמים מצמצמים את פתח העיניים כדי לראות רחוק יותר, ובאופן סמלי הוא מפרש שזה מאפשר לו להתעלם מהתחושה הפיזית המיידית, הכאב, ולראות את מה שמעבר לו, את התכלית של כאבו, שהיא טובה.

באופן קצת אחר, המשוררת זלדה, בשירה 'בית חינוך עוורים הישן', נותנת ביטוי לכך שאנחנו ה'רואים' איננו ערים לכל המראות הפנימיים שהעוורים רואים. בתחילה היא מלאה צער על כל מה שהחניכה העיוורת שלה אינה רואה:[3]

מַדּוּעַ אֶזְכֹּר בְּשֶׁמֶץ שֶׁל תִּעוּב,
בִּבְחִילָה,
אֶת הַמַּרְאוֹת הַסַּסְגּוֹנִיִּים שְׁנִצְבְּרוּ בְּמֹחִי.
נוֹפִים יָפִים לְהַפְלִיא
נִרְאִים לִי פִּתְאֹם
כְּצַעֲצוּעֵי פִּטְדָה וָפָז...

היא הולכת עם חניכה עיוורת לטיול בלילה, בחושך, בניסיון לצמצם את הפער ביניהן. כשמגיע ברק ומאיר את סביבתן באור חזק היא מתוסכלת. אך לבסוף היא מודה במוגבלות של נקודת המבט שלה:

מָתַי אָבִין שֶׁהַחוֹשֶׁךְ שֶׁלָּהּ
מָלֵא סִמָּנִים,
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת דָּבָר עַל נְסִיעוֹת נַפְשָׁהּ
לַמַּרְהִיב, לֶעָמֹק, לַמֵּאִיר,
לַבִּלְתִּי־אֶפְשָׁרִי

ובשיר אחר, 'ילדים בבית חינוך עוורים',[4] היא מתייחסת לראייה אחרת שקיימת אצל אלה שאינם רואים ראייה פיזית, שביל סודי, 'שביל ה'לא רואים':[5]

...נִיחוֹחַ הַשּׁוֹשַנִּים אָפַף אוֹתָם
אַךְ הֵם לֹא עָנוּ לָעֹנֶג הָרַך.
כִּי טָרְחוּ עַד אֵין קֵץ
לִמְצֹא אֶת הַשְּבִיל הַסּוֹדִי
שֶמוֹבִיל לְלֵב לִבָּהּ שֶל הַשֶּמֶש
אֶת שְבִיל הַלֹּא רוֹאִים.

פרט נוסף שמופיע בסיפור של ר' נחמן בהמשך דברי הקבצן העיוור הוא תיאור שלו כשילוב של תינוק וזקן:

ואני זקן מאד, ועדיין אני יניק (צעיר מאד) לגמרי (היינו "יונג"), ולא התחלתי עדיין לחיות כלל, ואף על פי כן אני זקן מאד

לכאורה זקן ותינוק הם שני הפכים, אבל יש להם הרבה מן המשותף. שניהם, במובן מסוים, 'מחוץ לזמן', וממילא מחוץ למירוץ של העולם הזה. יש בהם זיקוק של האני מן ה'קליפות' הרבות שאנחנו מתעסקים בהם כל חיינו. התינוק עוד נמצא לפני כל זה, אותנטי יותר עם הרצונות שלו, לא מחשב חשבונות של תכנון, כדאיות ועוד שיקולים מהשיקולים החיצוניים הרבים שמשפיעים על ההחלטות שלנו. הוא מזוקק יותר עם הנפש שלו. והזקן – לפעמים – כבר עבר את זה. הוא כבר לא במירוץ, לא רודף אחרי הכסף והכבוד ועוד דברים חיצוניים, ופנוי לקבל את מה שהוא ולחזור לשורש שלו, להתבונן פנימה ולא החוצה. את שלב ההתבוננות החוצה וההישגים הוא מיצה. הוא רואה בשלב זה את כל מירוץ החיים שלו ממעוף הנשר, ורואה גם את מה שעומד מאחורי כל זה.[6]

בסיפורו של הקבצן העיוור מסופר גם על מעין דמות מיתולוגית, ה'נשר הגדול', שאומר לאנשים לחזור לאוצרות הפנימיים שלהם. כך לפעמים אנחנו יכולים לראות זקנים שהם משוחררים מהכוחות החיצוניים שהניעו אותם כל חייהם, מרשים לעצמם להתחיל מחדש, כמו התינוק, בלי להיות כבולים למה שהם כבר נהיו. או פשוט להיות בהווה, בלי מירוץ. זה לא אומר שכל אדם זקן מצליח בכך; פעמים רבות אדם נשאר כבול גם לעת זקנתו בתבנית או בתדמית שיצר לעצמו כל חייו. אבל קיימת, לפחות, האפשרות לגמישות מסוימת בשלב שבו יוצאים מהמירוץ של החיים. העיוורון של הקבצן העיוור מאפשר לו להתעלם מכל אלה ולהיות עם האמת שמאחורי הדברים, שמסיחים עבור אחרים את הדעת מהפנימי והעיקרי.

אמנם, יש משהו קשה באמירה הזו, שר' נחמן אומר לנו דרך 'משקפיו' של הקבצן העיוור, מפני שהיא מבטלת ומאיינת במידה רבה את רוב החיים, היומיום, שמלא, אמנם, ברדיפה ועשייה שיש בהן הרבה קליפות וכיסויים וריחוק מהשורש ומהעיקר, אבל אלה בסוף החיים עצמם. זו ההתמודדות של אדם רוב ימיו, והוא נע בה לפעמים ביותר הצלחה ולפעמים בפחות, אבל שם גם נמצאת העשייה שלו. האמירה של הקבצן העיוור והחיבור שלו אל ה'אין' עלולים גם לסרס את העשייה בעולם, שאכן חלק גדול ממנה מונע על ידי מניעים חיצוניים, ובכל זאת יש בה קידום ופיתוח של העולם. כך גם לגבי עיוורון וראייה. אפשר לקרוא את הדברים כאמירת קיצון שבאה לעורר. לא חייבים לאמץ אותה בפועל כלשונה, אלא כחלק מתמונה מורכבת יותר. לא יהיה נכון ללכת רק לקצה של העיוורון, משום שגם הראייה נותנת משהו חשוב, וכאמור לעיל, יש גם בעייתיות ברומנטיזציה של העיוורון. הסיפור מציג תמונה מוקצנת, אבל ההפנמה שלה יכולה להיות חלקית, באופן שנותן מודעות לקיומם של רבדים פנימיים מעבר למה שרואים, ומוטיבציה תמידית לחפש אחריהם.

 

סיפור הקבצנים של רוז'ין

לאחר שעסקנו קצת בקבצנים של ר' נחמן, נתבונן בעוד מבט על קבצנים, בעטלירס, הפעם דרך סיפור שמיוחס לר' ישראל מרוז'ין. הרקע לסיפור הוא סיפור מסגרת (מפאת קוצר המקום לא הבאתי כאן את כולו) שבו הרוז'ינר נוסע לעיר שבקשה את עזרתו, ובחזרתו משם מעיר אחד ממלוויו על כמות הכסף הגדולה שאסף שם (עבור צרכי החצר החסידית) מאנשי העיר. על כך מגיב הרוז'ינר בסיפור:

ויאמר מרן הקדוש: "הגם הסך הזה נחשב לממון אצלכם?
הלא כל הממון שנמצא בעולם לי הוא".
והתחיל לספר מעשה. שהיה בעטלער אחד, שהצליח מאד במעשיו והיה עשיר גדול ורצה
לזכות את בניו אחריו שיהיו בעטלערים כמוהו. ויצווה להמילדת אשר בעת לידת אשתו,
וראיתן על האבנים, אם בן הוא יטילו בו מום קבוע – עוורת או שבר יד או שבר רגל – למען
יכשר עיי"ז להיות בעטלער, שדרכן להיות בעלי מומין.

והנה פעם אחת נולד לו ילד טוב רואי ויפה מראה, ותחמול עליו אמו להשחית תואר יפיו
בעשיית מום. ותאמר לבעלה: "צר לי מאד על בן יקיר ונחמד למראה לעשות בו מום. הנה
ישאר לנו זה אחד מכל הבנים בלא מום". ונתרצה לזה.

אולם, בהגיע עת הסתלקו מן העולם קרא לבניו ויצו לתת את כל רכושו לבן השלם והתמים
בלא מום. ויצעקו אליו בניו הבעלי מומין: "אבי מדוע תעביר את הדרך! הלא נהפוך הוא כי
עלינו הבעלי מומין ראוי לרחם ולחלק לנו מנכסיך ביתר שאת מאחינו השלם ברמ״ח אבריו
ושס״ה גידיו; ואנחנו אין אנו יכולים לעסוק בשום מלאכה!" ויען להם הבעטליר: "לא כן, בני
אתם, בעלי מומין, אין לכם לדאוג מעתה כי ירושה טובה אני מניח לכם ואתם כולכם תוכלו
להיות בעטלערס מחמת המומין שקבוע בכם. אבל הבן השלם שאינו מוכשר להיות בעטליר לו
ראוי ליתן את כל הוני ורכושי..."

וסיים בזה [הרוז'ינער זי"ע]: "הלא אנכי מהילדים אשר אין בהם כל מום וכל ההון והממון
בעולם שייך לי..."
והבן. (ר' ראובן ז"ק, כנסת ישראל, דרשות, אמרות וסיפורים משל הרוז'ינר)

הסיפור הזה נע, לכאורה, בכיוון אחד, ובסופו חלה תפנית מפתיעה. לאורך רוב הסיפור נראה שהמספר מאדיר את ה'בעטלריות'. האב הצליח מאד בהתנהלותו כבעטליר, והוא מנסה להוריש את העיסוק הזה לבניו. לבן שנותר שלם הוא 'נאלץ' להוריש ממון, כי הוא היחיד, 'נעבעך', שלא יוכל לקיים את הייעוד להתפרנס כבעטליר. אמנם, כבר תוך כדי הסיפור אוזן רגישה תשמע שיש בסיפור כנראה גם ביקורת, מפני שההחלטה להטיל מום מכוון בתינוקות נשמעת אכזרית ביותר, וכבר בזה אפשר לראות ביקורת של ר' ישראל על האדרת הבעטלריות. גם האלוזיה הבולטת בדברי האב לדבריו של פרעה למיילדות העבריות יכולה לרמוז לביקורת.

אבל המשפט שהופך את הדברים באופן גלוי בא לאחר הסיפור, כשהרוז'ינר אומר שהוא עצמו מהילדים שאין בהם מום, וכל ההון שייך לו. בכך הוא מביע פעמיים הזדהות דווקא עם מקום של מלאות – גם בשלמות הגוף וגם בבעלות קבועה על כל הממון, אמירה שמשחזרת את המשפט שלפני הסיפור: "הגם הסך הזה נחשב לממון אצלכם? הלא כל הממון שנמצא בעולם לי הוא". יש להניח שהוא לא מתכוון שבפועל כל הממון בעולם שייך לו, אלא זהו ביטוי שמבטא מצב נפשי, עמדה נפשית מול העולם. עמדה של מלאות, שאין בה חוסר ואין בה חלקיות. זוהי, אם כן, עמדה שונה מאד, אולי הפוכה, לעמדה של ר' נחמן. מה יכול להיות היתרון בעמדה כזו?

אכן, בעוד ר' נחמן הדגיש את החיסרון, ואפשר לראות אותו כמעצים את דמות הלבנה בסיפור על מלבושי הלבנה, נראה שהרוז'ינר מדגיש את המלאות. במלאות, בניגוד לחיסרון, יש התרוממות וגדלות. זוהי עמדה שהוא רוצה לעודד. בעיניו עמדה של חיסרון גורמת לעמדה של שפלות, וזה משפיע על העשייה. זוהי עמדה שבחסידות מכונה 'מוחין דקטנות'. אדם שרואה את עצמו כקטן, על פי העמדה הזו, גם יפעל 'בקטן'. כדי לפעול בגדול ולעשות דברים גדולים בעולם צריך לדעתו תודעה של גדלות, שיכולה לנבוע מתוך מלאות.

נחזור כעת לסיפור בחז"ל שבו פתחנו (בשיעור הקודם) – המעשה של רב ששת והמין. נראה לי שעם המעשה הזה, שמדגיש את היתרון שיכול להיות דווקא לכלים ה'שבורים', 'מתכתבת' יותר עמדתו של ר' נחמן. אין זה אומר שאין בחז"ל קולות אחרים. אני חושב שאם נשוב, למשל, למדרש של חז"ל על הלבנה נמצא בו את שני הקולות, שכן לצד ההתמקדות בלבנה, הוא גם מכיר ביתרון שיש ל'מאור הגדול' שנותר גדול, בתודעת השלמות שלו שיש לה יתרונות משלה באופן הפעולה שלה בעולם. בהקשר הזה המלאות של החמה אינה חייבת להיות שלמות פיזית או חיצונית בלבד, אלא תודעה של מלאות וגדלות, שמרימה את האדם למעשים גדולים, כפי שראה זאת הרוז'ינר.

 

בשיעור הבא נעיין בהקשר הרחב של סיפור רב ששת בסוגיה.