כשעלה משה למרום (2)

בשבוע שעבר התחלתי לעסוק בסיפור עליית משה הר סיני והמפגש בינו לקב"ה בנושא כתיבת התורה:

1 אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות.
2 אמר לפניו רבונו של עולם מי מעכב על ידך?
3 אמר לו אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות
4 אמר לפניו רבונו של עולם הראהו לי
5 אמר לו חזור לאחורך
6 הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך? אמר להן הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו.
7 חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?
8 אמר לו: שתוק כך עלה במחשבה לפני
9 אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו הראני שכרו
10 אמר לו חזור לאחורך
11 חזר לאחוריו ראה ששוקלין בשרו במקולין
12 אמר לפניו, רבש"ע זו תורה וזו שכרה?
13 אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני.

וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים

בניתוח הסיפור הראיתי שהוא מכיל שני נושאים עיקריים, המשקפים שתי חוויות שונות, אפילו מנוגדות, של עמידת האדם מול א-לוהים והיחסים עמו: השותפות שא-לוהים מציע לאדם ביצירת התורה, שמעצימה מאד את האדם, והגבולות שא-לוהים שם לשיתוף האדם בשיקוליו בהנהגת העולם ובקביעת הגורל האנושי – החיים. את שתי החוויות של האדם, שבאות לידי ביטוי בסיפור, החוויה של גדולה וקירבה לא-לוהים, והמקום הקטן והחסר, אפשר לשמוע בפסוקים סמוכים במזמור תהילים (תהילים ו):

"כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו: צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי: צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים" (תהלים ו', ד–ט)

המזמור הזה שימש גם השראה לחוויות שעברו על ר' נחמן מברסלב שמתוארות באחד מסיפוריו הקצרים והפחות ידועים, שמכונה 'סיפור מבחן צירופי האותיות', ובתורה ידועה שלו. נראה לי שהסיפור הזה 'משוחח' באופן מעניין עם האגדה של משה ור' עקיבא, ולכן נעיין בו:[1]

שמעתי מר' דוד צבי נ"י ששמע מזקנו הר"ר ישעיה שלום ז"ל, שפעם אחת סיפר רבנו בזה הלשון: "אני הייתי במקום אחד ושם נתנו לי ליינען [=מבחן קריאה (ביידיש)], היינו שאומר הצירופי אותיות מכל התורה מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל'. ואמרת את הליינען ואחר כך נתנו לי עוד הפעם ליינען שאומר הצירופי אותיות בבחינת תשר"ק מן 'לעיני כל ישראל' ועד 'בראשית', ואמרתי גם זאת הליינען.

ואחר כך חילקו את התורה לשני חלקים והעמידו את החלק האחרון מן התורה בראשונה והחלק הראשון באחרונה. ואמרו לי שאומר הצירופי אותיות ולא יכולתי והיתה לי בושה גדולה אזוי וויא מען גיט אגוט אינגעל א ליינען או ער קען ניט, און סע שטייען דער בייא מענטשין האט ער בושה [כמו שנותנין ליינען לילד טוב והוא לא יודע, ויש שם אנשים, יש לו בושה]. האב איך מיך דערמאנט וייא באלד חסרון איז זיך אחסרון [נזכרתי שהרי כל חיסרון הוא חיסרון בפני עצמו] הן בגשמיות הן ברוחניות. וזהו 'וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים' (תהלים ח', ו), האב איך ניט געקאנט דינען להשם יתברך בשמחה. האב איך זיך מיישב גיווען וער בין איך [ולא יכולתי לעבוד את ה' בשמחה. יישבתי את עצמי מי אני] שהמלך בעצמו יספר לו החיסרון שלו כביכול, היש כבוד גדול מזה? ומזה בעצמו באתי לשמחה גדולה וזהו 'וכבוד והדר תעטרהו' ובמוחין חדשים. ואז אמרתי הליינען הזאת". (צ' מרק, כל סיפורי ר' נחמן מברסלב, עמ' 119–120)

הסיפור מתאר כישלון שחווה ר' נחמן ב'מבחן', ששם אותו במקום של חיסרון וקטנות. ר' נחמן בסיפור נבחן על מיומנויות שונות שקשורות ב'צירופי אותיות' בתורה – שמשקפות יכולות מאגיות ומיסטיות של אותו אדם.[2] הנבחן כל כך רוצה להצליח, ובהתחלה הוא אכן צולח את האתגרים הקשים שהבוחנים מציבים בפניו, אבל בהמשך הוא נכשל, ומוצא את עצמו במצב של חיסרון. ר' נחמן מגלה כאן באופן רדיקלי את מקורו של החיסרון – בשכינה עצמה. והוא קורא את הפסוק 'ותחסרהו מעט מא-להים' קריאה דרשנית, שונה מהפשט – לא שהאדם הוא מעט פחות מא-לוהים, אלא שהחיסרון הוא מא-לוהים – מקור החיסרון הוא א-לוהים כי החיסרון נמצא, כביכול, גם בו עצמו. האמירה הזו שנשמעת לנו קשה, היא כמעט מחוייבת המציאות בתורה של ר' נחמן, מכיוון שהא-לוהות במקורה היא אינסוף, והאינסוף כולל את הכל, וממילא גם את תכונת החיסרון. המקום שבו תכונה זו מתגלה כאשר הא-לוהות מתפרטת לתכונות שונות, בעשר הספירות, הוא ספירת המלכות – השכינה, שהיא הביטוי של ההתגלות הא-לוהית בעולם הזה, החומרי.

סיפור המבחן עומד כנראה מאחורי תורה פט בליקוטי מוהר"ן, שהיא מוכרת יותר מהסיפור, ומפרטת גם היא את העיקרון של הימצאות החיסרון בשכינה:

[לְשׁוֹן הַחֲבֵרִים] וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱ-לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ (תְּהִלִּים ח): הִנֵּה יָדוּעַ כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱ-לֹהִים וְזֶהוּ וַתְּחַסְּרֵהוּ בְּוַדַּאי מְעַט מֵאֱ-לֹהִים הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱ-לֹהִים, הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה וּלְמַטָּה בְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלֹא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד גָּדוֹל מִזֶּה מִתּוֹך כָּך בָּא לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמֹּחִין שֶׁלּוֹ וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן תְּעַטְּרֵהוּ בְּמֹחִין חֲדָשִׁים.

גם כאן מתאר ר' נחמן את התהליך שאדם עובר, שמתואר בחלק האחרון של הסיפור. האדם מגלה שהחיסרון שהוא חווה מקורו בשכינה, או שהוא שיקוף של החיסרון שקיים בשכינה, ואז הוא מתמלא בצער ועצבות על חסרונה של השכינה.

הרעיון של החסרון שקיים בשכינה נמצא גם אצל הוגים חסידיים שקדמו לר' נחמן, כמו למשל דודו, ר' אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעש"ט:

על דרך שאמר אא"ז נ"ע זללה"ה [אדוני אבי זקני נוחו עדן זכרו לברכה לחיי העולם הבא] כי כל הדברים הם באים מהשכינה כביכול, וכל החסרונות שיש לאדם יבין שהם חסרון השכינה כביכול... לכן כל התפלות צריך להתפלל שתתמלא חסרון השכינה כביכול וממילא יתוקן חסרונו... (דגל מחנה אפרים, פרשת תולדות, עמ' לא ד"ה ויעתר)

ר' אפרים לוקח את האבחנה שהחיסרון נמצא בשכינה כדי להסיט את מוקד התפילה מצרכיו האישיים של אדם לכיוון תפילה על חסרון השכינה. אבל ר' נחמן לוקח את זה למקום אחר לגמרי. בתהליך שהוא מתאר כשאדם מגלה את חסרון השכינה, דרך החסרונות שלו עצמו, הוא לא נדחף לעשיה, אלא ממשיך צעד נוסף בהבנת משמעות הגילוי שלו. הוא מצליח להתרומם מהעצבות על חסרון השכינה לשמחה בעזרת ההבנה שהשכינה משתפת אותו בצערה וחסרונה, כמו מלך שמספר לנתין שלו על החיסרון שלו ומשתף אותו בחסרונו. השמחה היא על השותפות שנוצרת, על הקירבה והחיבור, שעולים ומתגברים על תחושת הצער. עצם ההיווצרות של סיטואציה אינטימית כזו בין המלך לנתין זוקפת את קומתו של הנתין וממלאת אותו בכוחות חיוביים. האדם שחווה זאת עובר ממצב של התבוננות מבחוץ על חסרון האחר, שיכולה לעורר בו צער אבל משאירה אותו בנפרדות שיש בה בסוף בדידות או ניכור, למצב של חיבור ששובר את הבדידות. עצם שבירת הבדידות מספיק משמחת כדי להאפיל על העצב שנובע מגילוי החיסרון. השמחה שהוא מתמלא בה מפיחה בו כוחות חדשים והוא אפילו מצליח 'לומר את הליינען', אלא שזו כבר נראית בעיני נקודה שולית בשלב הזה. ההתקדמות שלו מתבטאת בזה שהשמחה שלו אינה תלויה במשהו חיצוני – בהצלחה במבחן. לא השמחה נובעת מההצלחה, אלא ההצלחה נובעת מהשמחה, ולא היא העיקר אלא החיבור והאינטימיות המשמחים.

בסיפור על חזון מבחן צירופי אותיות מופיע התהליך כולו. הוא מתחיל במקום שבו האדם מגיע לתחושת כישלון, והעצבות שלו היא על עצמו; בשלב זה הוא לבד עם החיסרון שלו. לאחר מכן הוא מתקדם שלב אחד ורואה שהחיסרון שלו הוא רק שיקוף של חיסרון גדול יותר, מהותי בעולם, חסרון השכינה, ועל כך הוא עצוב. בשלב האחרון הוא מצליח להגיע לשותפות וחיבור, שהשמחה מהם ממלאת את האדם ותופסת את מקומן של תחושות הכישלון והעצבות על חסרון השכינה. המעברים שקיימים בסיפור הזה בין שותפות וקירבה וריחוק ופער יוצרים כשלעצמם דמיון מסוים לסיפור החז"לי על משה ור' עקיבא.

קשר מעניין נוסף בין הסיפורים הוא העיסוק באותיות התורה, והיכולת ליצור מהן דברים חדשים. אמנם, בעוד שר' עקיבא יוצר בעזרת האותיות תורה חדשה, ר' נחמן מדבר על שותפות בבריאה של העולם. הקב"ה ברא את העולם ב'מאמרות'. מקורות קבליים מציגים את התפיסה שבריאת העולם נעשתה על ידי צירופים שונים של אותיות הא"ב.[3] בסיפור של ר' נחמן הוא עובר תהליך מעניין. בהתחלה ה'שותפות' שלו עם הבורא מתבטאת באופן מעשי, בידע שהוא מפגין בתחום צירופי האותיות, שעשוי להעניק לו יכולת לחקות את מעשה הבריאה באמצעות אותם צירופי אותיות. אבל משהו בשותפות מהסוג הזה נסדק, כנראה, כשהוא כושל במבחן. הוא מתוודע למוגבלות שלו בתחום הזה, וזו בעצם מסמלת גם מוגבלות של השותפות. במקומה, דווקא מתוך החיסרון, נולדת שותפות חדשה ואחרת – שהתוכן שלה הוא אחר – עצם הקירבה בין האדם לשכינה, לא קיומן של יכולות יצירה דומות.[4]

את הקירבה והשותפות האלה ר' נחמן יצר באמצעות לקיחת צעד נוסף: החיסרון, חוסר השליטה, המקום של המוגבלות, מוקרן כאן גם על א-לוהים, כי אדם הוא שיקוף של א-לוהים. אז לפחות באופן שא-לוהים מתגלה בעולם הזה – בספירת מלכות בלשון הספירות, או השכינה – יש גם חיסרון שהאדם הוא בבואה שלו. והגילוי של השותפות ב'חיסרון' הזה יוצר חיבור חדש ואינטימיות בין האדם לא-לוהיו. ושוב הדברים מהדהדים את מה שעלה בשיעורים קודמים, בקריאה של מדרש הלבנה. הלבנה, עם תכונת החיסרון שלה, היא גם סמל לספירת מלכות, וגם לאדם שהוא בבואה של השכינה – האדם שיודע לחיות בתודעה של החיסרון כמצב שמאפיין את החיים בעולם הזה וגם את הגילוי הא-לוהי שבו, ורואה בחיסרון הזה גם מה שמקדם חיבור ומפגש עם האחר – א-לוהים ואדם.

לבסוף, החיבור המחודש הזה גם מחזיר לו את היכולת להצליח באמירת צירופי האותיות, ב'ליינען'. אבל נראה שהמוקד כבר נמצא במקום אחר, השותפות היא עמוקה ואחרת.

כשאני מחבר בין שני הסיפורים, הסיפור החז"לי והסיפור החסידי, אני מוצא ערך מוסף בהופעת הדברים בצורה של סיפור. חלק מהרעיונות שעלו מתוך הסיפורים אפשר גם להביע בצורה מופשטת. אבל בסיפור גם מובעת החוויה האנושית הקשורה למצבים השונים בעמידה לפני ה', בקשר ובשותפות איתו. אנחנו 'שומעים' בסיפור על משה את הדו־שיח הפתוח והמשתף בחלקו הראשון, ואת הדו־שיח הסוגר, שמביע את הפער ואפילו הניכור בין א-לוהים לאדם, בחלק השני. אנחנו שומעים את התנודות שעוברות על משה, כשתשש כוחו וכשהוא התאושש, ואת המצוקה שמובעת במחאות שלו, בחלק השני של הסיפור. החוויה שלו בחלקים השונים היא משמעותית, דרכה אנחנו חווים את הקירבה והמרחק מה', ואת העובדה שמדובר במערכת יחסים, ולא רק במערכת של אמונות. כך גם בסיפור של ר' נחמן; האמירות התיאורטיות על 'ותחסרהו מעט מא-לוהים' מקבלות חיים נוספים בסיפור, שבו הקוראים עוברים יחד עם המספר, ר' נחמן עצמו, את כל מנעד התחושות – התחושה של הצלחה ומסוגלות, אפילו כוח, בהתחלה, תחושת המצוקה והכישלון בהמשך, ותחושת החיבור החם והאינטימי שנוצר בסוף. אפשר היה להרחיב על הרעיונות שעולים בסיפור החז"לי על משה באמצעות כל מיני מקורות מתקופות שונות, אבל הכוח של הסיפור מהדהד באופן הטוב ביותר בסיפור נוסף. כמו שכתבתי בפתיחה לסדרת השיעורים, עצם הרצון לספר סיפור, לגעת בחיים, בניאונסים שלהם, בתחושות ובחוויות האנושיות שמעבר לרעיונות, הוא משותף לחז"ל ולהוגים החסידיים, ולכן אני חושב שהם יכולים להדהד אלה את אלה.

ואפשר גם לראות התפתחות מעניינת, מהשיח שעולה מהסיפור החז"לי לזה שעולה מהסיפור החסידי. בסיפור החז"לי אנחנו מוצאים את החלוקה לשני תחומים – תחום היצירה בתורה, ותחום הבנת שיקולי הנהגת העולם והגורל האנושי. בתחום הראשון ה' מציע שותפות לאדם ובתחום השני הוא מגביל אותה. אבל מבנה הסיפור, כמו שראינו, רומז שלפעמים יש גם התערבבות בין התחומים, אי אפשר בעולם הזה להפריד ביניהם לחלוטין. הסיפור החסידי לוקח את הדברים למקום אחר. הוא פותח במקום של מעורבות האדם בצירופי אותיות, שמניחה מעין שותפות בבריאת העולם. אבל השותפות הזו נסדקת, ובמקומה באה שותפות אינטימית, חיבור בלתי־אמצעי שהוא־הוא, עצם החיבור, הוא העיקר והמוקד. הדגש איננו על עוצמת האדם כמתעלה לדרגת בורא, אלא על ירידת השכינה אל האדם כדי להתחבר וליצור אינטימיות.