מעשה משבעת הקבצנים של ר' נחמן (2)

בשיעור הקודם קראנו את סיפור הורדוס ויחד איתו את תחילת המעשה בשבעת הקבצנים של ר' נחמן.

נקודה משמעותית מאד שעלתה בסיפור של הורדוס היא השאלות שהוא מעלה בתחום הזהות: האם ייתכנו מעברים משמעותיים של מעמד ושל זהות? כיצד מתבצעים מעברים כאלה? מה משפיע על האפשרות שלהם להצליח? ומה המדד להצלחה כזו? האם זה המקום המעשי שאדם מצליח להיכנס אליו בדרכים שונות? או מדד אחר, פנימי יותר? בשיעור הנוכחי אני רוצה לעסוק בצדדים שונים במשמעות הקיומית של הנקודה הזו שעולה בסיפור של הורדוס באופן קיצוני, אבל אשר יש לה משמעויות מעניינות עבור חיים 'רגילים' יותר.

השאלות האלה והמתח שנוכח מאד בסיפור הורדוס ובעיצוב שלו בין 'מלך' ל'עבד' מזכירים גם סיפור אחר של ר' נחמן – מעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו. הסיפור הוא ארוך ולא אוכל להתייחס פה לכולו, אבל אדלה ממנו כמה נקודות השופכות אור מעניין על הסיפור של הורדוס. הסיפור נפתח כך:

מעשה במלך אחד, שהיתה שפחה אחת בביתו, שהיתה משמשת את המלכה... והגיע זמן לדתה של המלכה. וגם השפחה הנ"ל הגיע זמן לדתה באותו העת. והלכה המילדת והחליפה הולדות, למען תראה מה יצמח מזה ואיך יפל דבר. והחליפה הולדות, והניחה בן המלך אצל השפחה ובן השפחה אצל המלכה. ואחר כך התחילו אלו הבנים להתגדל. ובן המלך (היינו זה שנתגדל אצל המלך, כי היו סוברים שהוא בן המלך), היו מגדלים אותו ממעלה למעלה, עד שהיה הולך וגדול, והיה "בריה" (זריז ומוצלח) גדולה. וגם אותו בן השפחה (היינו בן המלך באמת, אך נתגדל אצל השפחה כנ"ל), נתגדל בביתו. ושניהם היו לומדים יחד בחדר אחד. וזה הבן מלך האמתי, שנקרא בן השפחה, היה טבעו נמשך לנימוס המלכות, אך שהיה נתגדל בבית העבד. ולהפך, בן השפחה, שנקרא בן המלך, היה טבעו נמשך לנימוס אחר, שלא כנימוס המלך, אך שהיה נתגדל בבית המלך, והיה מכרח להתנהג בנימוס המלכות, שהיו מגדלים אותו בנימוס זה.

 

מוטיב החלפת הילדים והייצוג שלו במציאות

ר' נחמן 'מתלבש' כאן, כדרכו, על מוטיב ידוע בסיפורי עם, שמופיע, בין השאר, בסיפור הידוע כ'בן המלך והעני'.[1] בספר אחר, חיי מוהר"ן, אנחנו קוראים גם על מאורע היסטורי שעומד ברקע של הופעת הסיפור הזה אצל ר' נחמן:

וסיפר לו רבי נפתלי מה ששמע אז מענין מלחמת הצרפת שהיה באותן העתים. ואז באותה השיחה היינו מתפלאים ומתמיהים על גודל התנשאות שנתנשא כל כך פתאום, כי היה בתחילה עבד פשוט ונעשה קיסר. ודיברנו עמנו אז מענין זה. ענה ואמר, מי יודע איזה נשמה יש לו, כי יכול להיות שנתחלף, כי כן בהיכלי התמורות נתחלפין לפעמים הנשמות וכו'. ואחר כך התחיל לספר שכבר היה מעשה כזאת, שפעם אחת ילדה המלכה ובאותו העת וכו' וסיפר כל המעשה של הבן מלך שנחלף. (חיי מוהר"ן, שיחות השייכים לספורי מעשיות סא.)

הסיפור ההיסטורי שברקע הוא סיפורו של נפוליאון, שלא נולד למשפחת המלוכה, אך נהיה לבסוף קיסר בצרפת. ר' נחמן משער שאולי נשמתו 'התחלפה' והוא נולד במשפחה פשוטה אף שהיה ראוי למלוכה. כשאנו קושרים בין ההתייחסות של ר' נחמן למציאות, שמקרה נפוליאון הוא רק דוגמה קטנה שלה, לבין הסיפור הבדיוני על בן המלך ובן השפחה, אפשר להבין שהסיפור הוא סוג של משל למשהו עמוק יותר במציאות. אמנם במציאות בדרך כלל לא מחליפים תינוקות בעת הלידה בין משפחות; אבל בעיני ר' נחמן לפעמים קורה שאדם נולד עם נפש שהפוטנציאל שלה הוא אחר מאד מהסביבה שהוא גדל בה. אדם כזה, עם העבודה המתאימה, יכול לעבור תהליך שיביא אותו למקום בחיים שהוא שונה מאד מהמקום שנולד וגדל בו, מבחינות שונות – פנימיות יותר או חיצוניות יותר.

הסיפור הזה יכול להאיר לנו כמה נקודות בסיפור של הורדוס, שגם הוא בסוף סיפור של זהות שקשור במלך. עוד נשוב לכך בהמשך, אך כבר עכשיו אפשר לתהות – האם הורדוס אכן נולד עם פוטנציאל של מלכות? והאם המעבר שהוא עושה, למרות הדרך המזעזעת והאלימה שזה נעשה בה, הוא מימוש אמיתי של פוטנציאל כזה? או שמא המעבר הוא קפיצה למקום שהוא לא באמת אמור להיות בו? ולכן אין זה מקרה שהדרך למעבר הזה רצופה באלימות ורצחנות, שמבטאים את העובדה שהוא בעצם "אונס" באלימות את המציאות באופן שלא מותאם לשורש נשמתו.

 

מוטיב השרירותיות שבהחלפה

נחזור לסיפור בן המלך ובן השפחה. כאמור, הסיפור הזה עוסק בזהויות – בהחלפת זהויות ובבירור זהויות. הסיפור מתחיל בעולם מסודר מאד, שבו לכל אחד יש זהות ומעמד קבועים מראש, אך מהר מאד מתברר שאלה יכולים להישמט, ובאופן שהוא שרירותי מאד. הרב שג"ר הצביע על השרירותיות הזו[2] – המיילדת מחליטה לשחק עם המציאות, בלי תכלית או תוכנית פעולה מסוימת מלבד סקרנות או שעשוע, מעשה שיש בו, ביחס למציאות, שרירותיות רבה: "והלכה המילדת והחליפה הולדות, למען תראה מה יצמח מזה ואיך יפל דבר". היא איננה פועלת מתוך מניע ערכי מסוים, כגון השוואת מעמדות או מחאה על פערים, אלא פשוט מחליפה את הוולדות ומחכה לראות מה יקרה. יש כמובן משהו מזעזע בעצם המעשה הזה, שהוא ניסוי די אכזרי בבני אדם מצד המיילדת. אבל הסיפור פחות עסוק בדמות שלה. בעקבות המעשה של המיילדת שתי הדמויות העיקריות, בן המלך ובן השפחה, מתחילות את המסע שלהן ממקום מפתיע, ולא מסודר, לא המקום שהן היו אמורות להיות בו על פי הסדר החברתי הרגיל.

בהשלכה יותר עדינה למציאות שלנו, במידה מסוימת ר' נחמן מדבר פה על כולנו. אמנם כל אחד נולד ל'סֵטינג' מסוים מאד, אבל בניגוד לעולם העתיק שבו בדרך כלל מסלולי החיים היו מוסללים, קבועים מראש ומסודרים על פי המשפחה והמעמד, כיום האפשרויות הרבה יותר פתוחות, גם אם לא בלתי מוגבלות. רבים יכולים לצאת למסע שבו הם יגלו את עצמם ואת כוחותיהם, ויעשו שינוי משמעותי בחייהם.

יש לכך כמה השלכות. קודם כל, במישור המעשי, המשמעות היא כאמור שיש יותר אפשרויות פתוחות והזדמנויות לכולנו, אף שגם כאן יהיו לכל אחד ואחת מגבלות שונות והאפשרויות אינן אינסופיות. זה יכול לפתוח לכל אדם, יהיה מוצאו אשר יהיה, את המחשבה שהוא יכול להגיע למקומות חדשים או גבוהים יותר בכל מיני תחומים ומישורים. ולאידך גיסא, יותר מבעבר, רוב מי ששואף גבוה צריך לבנות את עצמו בעצמו, ללא מתנות החינם שהוענקו בעבר לחלק מהאנשים מתוקף הייחוס שלהם.

 

מוטיב הספק והבלבול הקיומיים

השלכה שנייה היא במישור הנפשי, הפנימי. כאן אפשר להתבונן בנקודה מעניינת נוספת במעשי אותה מיילדת: בסיפור של ר' נחמן – המיילדת מגלה למישהו את המעשה שלה והשמועה מתפשטת:

והמילדת הנ"ל... הלכה וגלתה הסוד לאחד, איך שהחליפה הבנים כנ"ל, וחברא חברא אית לה [חבר – חבר יש לו, כלומר לכל אחד יש חבר נוסף וכך הדברים עוברים מאדם לאדם], עד שנתגלה הסוד מאחד לחברו, כדרך העולם, עד שהיו העולם מרננים בזה, איך שנחלף הבן מלך. אבל אין רשאים לדבר מזה, שלא יתגלה למלך, כי בודאי אין רשאים שידע המלך מזה, כי מה יעשה המלך בזה כי אין תקנה לזה, כי אי אפשר להאמין, אולי הוא שקר. ואיך אפשר לחזר ולהחליף? ועל כן בודאי אסור להם לגלות זאת למלך. רק העם היו מרננים ביניהם על זה.

מכיוון שזו רק שמועה היא זורעת ספק ובלבול, אבל הספק הוא בלתי ניתן לפיתרון, כפי שאומר ר' נחמן עצמו. אין דרך לבדוק מה האמת, ואין שום דרך מעשית שאפשר לפעול בה בעקבות השמועה הזו – "ואיך אפשר לחזר ולהחליף?".[3]

בסופו של דבר, כמובן, השמועה מגיעה גם לאוזני שני הבנים:

ויהי היום, והלך אחד וגלה הסוד באזני הבן מלך, איך שאומרים עליו שנחלף כנ"ל, אך אי אפשר לך לחקר על זה, כי אין זה כבודך, ואי אפשר לך לחקר זאת כלל. אך הודעתי לך זאת, כי אולי יהיה קשר כנגד המלוכה, ויוכל הקשר להתחזק על ידי זה, כי יאמרו שהם לוקחים לעצמם הבן מלך למלך, היינו אותו שאומרים עליו שהוא הבן מלך האמתי כנ"ל, על כן אתה צריך לחשב מחשבות על הבן הנ"ל להעבירו...

והלך זה... שנקרא בן מלך והתחיל לגרם רעות לאבי הבן הנ"ל (אשר באמת הוא אביו כנ"ל)... כדי שיכרח לעקר עם בנו... ואחר כך נזקן המלך ומת, ולקח הוא את המלוכה (היינו הבן השפחה שנחלף...) ואז עשה רעות יותר לאבי הבן הנ"ל...

והבין אבי הבן הנ"ל שהוא עושה לו רעות בשביל הענין הנ"ל... וספר לו כל הענין. ואמר לו שיש לו רחמנות גדול עליו. כי ממה נפשך: אם אתה בני, בודאי יש לי רחמנות עליך. ואם אתה בן המלך באמת, בודאי הרחמנות גדול ביותר עליך, כי הוא רוצה להעביר אותך לגמרי חס ושלום, על כן אתה מכרח לעקר מכאן....

הספק שהשמועה יוצרת מוציא כל אחד מהבנים – בן המלך ובן השפחה – למסע משלו. בן השפחה מרגיש מאוים, ופועל להרחקת בן המלך האמיתי כדי שלא יאיים על כסאו. אך הדבר לא באמת יעניק לו שקט ובטחון והוא יתגלגל למקומות רחוקים משם. ואילו בן המלך האמיתי שגם הורחק מ'משפחתו' מתקשה בשלב הראשון לקבל את מצבו, והוא שוקע בשלב ראשון לתוך מרירות, דיכאון וחומרנות. לבסוף הוא מתעשת ולוקח עבודה כרועה בהמות. כששתיים מהבהמות בורחות עמוק אל תוך היער הוא רודף אחריהן ומכאן מתחילות הרפתקאות שהוא יחווה באיזורי יער לא מיושבים. במהלך הנדודים הוא ייפגש עם בן השפחה, שהלך גם הוא לאיבוד באותו יער, ולאחר התנסויות שונות ומשונות הם יחזרו ליישוב כשכל אחד מכיר במעמדו המקורי והאמיתי.

גם חלק זה של הסיפור משקף משהו במציאות האנושית הרגילה. כאמור, אפשרויות רבות פתוחות בפני רבים להתפתחות בחיים, ולא תמיד קל להגיע לוודאות מה הכיוון הנכון להתקדם או להתפתח בו. לגבי מה שנכון לנו לבחור ולעשות תהיה לחלקנו אינטואיציה מסוימת, חלקנו נדע לסמוך עליה, אבל לרבים מאיתנו תמיד יישאר ממד מסוים של ספק, ונצטרך ללמוד לחיות בטוב עם הספק הזה. יש אנשים שהספק מנקר בהם הרבה מאד, וזו עלולה להיות חוויה קשה. במידה מסוימת, גם הדברים האלה מזכירים את התיאור של הורדוס בסיפור שהובא השיעור הקודם, שאמנם יזם שינוי גדול בחייו, אך הספק כנראה המשיך להציק לו. יש שתי אפשרויות אחרות להתמודדות עם הספק הזה, מלבד השקיעה בו באופן מעגלי ואינסופי שלא נותן מנוח: 1. לחיות חיי תמימות בחוסר מודעות, שזו אופציה שהולכת ומתמעטת בעולם שלנו. 2. לקבל את הספק, ואת החלקיות, ולחיות את החיים עם הבחירות שלנו ומה שמתגלגל אלינו באופן מפויס.

אצל הורדוס – הספק אינו מניח לו. אפשר לשאול – למה? מה הסיבות השונות לכך והדברים שהשפיעו עליו? כיצד נראה המסע של הורדוס? ובקיצור: איזה תובנות חדשות עולות לנו בסיפור הורדוס, לאור העיון – המינימלי והמצומצם הזה – בסיפור בן המלך ובן השפחה שנתחלפו? אשוב לשאלות האלה בשיעור הבא. לפני כן אאיר נקודה אחת נוספת בסיפור בן המלך ובן השפחה.

 

בן המלך ובן השפחה כזהויות מתחלפות באדם

בן המלך האמיתי, שמורחק על ידי בן השפחה שיושב על כס המלכות, וגם מודע לספק שבגללו הוא מורחק, מגיב, תחילה, בשקיעה לתוך דיכאון, יאוש וחיי הוללות:

וחרה לו הדבר מאד, לבן הנ"ל (אשר הוא באמת בן המלך), על אשר נתגרש ממדינתו בחנם, כי הסתכל בעצמו: למה ועל מה מגיע לי זאת להתגרש? אם אני בן המלך, בודאי אינו מגיע לי זאת, ואם אין אני בן המלך, גם כן אינו מגיע לי זאת להיות בורח בחנם, כי מה חטאי? והורע לו מאד. ומחמת זה לקח את עצמו אל השתיה, והלך לבית הזונות, ורצה לבלות בזה את ימיו, להשתכר ולילך בשרירות לבו, מחמת שנתגרש בחנם.

הדיכאון מגיע בעקבות ההבנה שהוא אינו במקום הראוי לו. במקום לחיות בארמון וליהנות מהתנאים המתאימים למי שהוא, הוא חי כאזרח פשוט, וכעת אפילו פחות מכך, משום שהוא גורש לגלות.

יש שמציעים לראות את בן המלך ובן השפחה בסיפור כשני צדדים שקיימים בכל אדם.[4] אדמו"ר הזקן של חב"ד דיבר, כידוע, בספר התניא, על חלוקת הנפש של כל אדם לשני חלקים: 'הנפש הא-לוהית' ו'הנפש הבהמית'. שני החלקים נמצאים בנפשו של כל אדם (מלבד, אולי, אנשים חריגים מאד, ולא ברור אם בכלל קיימים כאלה). על שם הדואליות הזו שקיימת בנפשו של כל אדם, גם מי שנחשב בדרך כלל לצדיק גדול מכונה על ידי אדמו"ר הזקן 'בינוני'. במהלך חייו של אדם מתחולל כל העת מאבק בין שני החלקים, והמשימה של האדם היא להכריע את המאבק לטובת הנפש האלוקית – לטובת עשיית טוב וחיי רוח ועבודת ה', לעומת התמקדות בחומר וביצרים.

אבל בתפיסה הזו של 'בעל התניא' יש אמירה נוספת לגבי הנפש הא-לוהית. אותה 'נפש א-לוהית', מקורה בא-לוהות, ולכן קיומה פה בעולם החומרי, ובתוך גוף חומרי, בשכנות לנפש הבהמית, הוא סוג של גלות. היא חווה כל הזמן מצוקה מסוימת. בחב"ד ביטאו את מצוקתה בין השאר במשפט הציורי המפורסם על הנשמה שיורדת לתוך הגוף וצועקת 'ויי!'.

כבר בחז"ל אנו מוצאים כיוון דומה, במדרש קהלת רבה:

וגם הנפש לא תמלא (קהלת ו, ז)... משל למה הדבר דומה? לעירוני שנשא בת מלכים. אם יביא לה כל מה שבעולם, אינן חשובים לה כלום. למה? שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה. למה? שהיא מן העליונים. (קהלת רבה ו, ו)

אפשר לראות בשאלות הקשות והמרירות ששואל בן המלך האמיתי בסיפור של ר' נחמן בזמן הרחקתו מהעיר את השאלות ש'שואלת' הנפש האלוקית, ש'נאלצת' לרדת לעולם הזה ולשכון בתוך החומר, על אף שהיא מרגישה שמקומה האמיתי הוא בעולמות עליונים, אצל מקורה הא-לוהי. בהיותה בעולם הזה, עולם החומר, בתוך הגוף, היא גם תעבור תקופות שבהן תשכח את מקורה ותחשוב שאין לה אלא קיומה החומרי, והיא יכולה לשקוע בקיום זה. שקיעה זו מסומלת בסיפור בשקיעתו של בן המלך בתוך ההדוניזם והדיכאון. אך לעולם תתעורר מתישהו ותרצה יותר. אם כוחה יעמוד לה היא תעבור מסע כדי לגלות את הזהות מקורית שלה ולתת לה ביטוי ומקום, כך שבסופו של דבר היא זו שתנהיג את האדם ולא הנפש הבהמית.

החשיבות של ההתבוננות הזו בסיפור בן המלך ובן השפחה, כשהיא מוחזרת אלינו, למציאות ולחיים, היא שמאבק הזהויות בתוך האדם הוא לאו דווקא בין שתי זהויות אפשריות שרק אחת היא נכונה, אלא יכול להיות בין זהויות ששתיהן אמיתיות, שבכל אחת מהן יש אמת חלקית שהיא חלק מאישיותו או נפשו של האדם הזה. כי נפש האדם היא מורכבת, ואין בה רק זהות אחת ויחידה. אדם יכול במהלך חייו להיקרע פעמים רבות בין הזהויות האלה, לפעמים מדובר בזהות גבוהה יותר וזהות נמוכה יותר, ולחוות עליות ומורדות. ויש דינמיות ומוביליות בין הזהויות.

 

גם כאן יהיה מעניין לחשוב על הסיפור של הורדוס דרך הפריזמה הזו, ונעשה זאת בשיעור הבא.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולד"ר יונתן פיינטוך
עורך: נדב גרשון, תשפ"ג