משל אשת הסוחר וסיפור ר' חייא בר אשי ואשתו | 1

בשיעור זה נעבוד באופן קצת אחר מהשיעורים הקודמים – נפתח בסיפור החסידי, ואחר כך נראה איך קריאתו משוחחת עם סיפור חז"לי בעל מוטיבים דומים. כפי שראינו במבוא, הבעש"ט סיפר סיפורים רבים מסוגים שונים. אחד מהסיפורים המעניינים שהוא סיפר, דווקא לא מז'אנר סיפורי הצדיקים, הוא משל אשת הסוחר. הסיפור מופיע בספר 'תולדות יעקב יוסף' של תלמידו, בשם הבעש"ט ('מורו'):

ונ"ל [ונראה לי] דשמעתי ממורי משל לסוחר אחד שהיה בים, והיה סוער הים והולך למאוד עד סכנת מיתה, אז הסוחר עמד בתפלה שינצל בזכות אשתו הצנועה. והיה שם עכו"ם עובד ע"ז, ותמה על הסוחר שהתפלל עבור זכות אשתו. והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה.

ואמר זה עכו"ם אני אלך ואפתנה, ואיזה אות אתה מבקש ממנה, והשיב שיש לה טבעת אחת חשובה על ידה, ואם יביאנו אזי ידע וכו'. והסכימו על איזה קנס, שיתן כל אחד סחורתו לזה שכנגדו שינוצח.

והלך אצלה לפתותה, ולא יוכל להתקרב אצלה כלל, וחזר ובא אליה כמה פעמים באומרו שיש לה סוד מבעלה ולא השגיחה עליו, עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה הטבעת זה בכמה תחבולות שעשה

ועלתה בידו, ובא עם טבעת זה הסימן לבעלה ולקח הסחורה ממנו ובא בספינה ריקנית אל ביתו, ובשמעה האשה מביאת בעלה אז קשטה את עצמה ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה שהיה ביניהם מאז וקדם, וכל זה לא נכנס באזניו, והיתה תמה עליו ולא ידעה על מה ולמה זז מחיבתה ואהבתה, ובא עמה לביתה ולבו בל עמה.

וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שינה, כאילו הוא מלח א' ממנהיגי ספינה לבדו, והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה, והתחננה מזה המלח שייתן לה מעט אוכל להשיב נפשה, ואמר אם תנשק אותי אזי אתן לך וכך עשתה בהכרח, ואח"כ תבעה לתשמיש וכו'.

ויהי היום באה הספינה לחוף הים וזרקה הספינה וקפצה ליבשה וביקשה אוכל, ומצאה ב' אילנות א' שהאוכל ממנו נעשה מצורע, וב' האוכל ממנו נתרפא מצרעתו, ולקחה זה בתרמילה עד שבאה לבית המלך בדמות איש, והוצרך שם לרפואה זו, והיא עשתה רפואה ונתנו לה הון רב.

וחזרה לביתה ומצאה לבעלה, והתרעמה עליו מה שעשה לה, ושילחה מביתה בספינה עם מלח אחד מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה וכו'. והבעל שמח בלבו על גודל תרעומותה וצניעותה, וחקר הבעל וימצא הדבר ששקר ענה בה העכו"ם שגנב טבעתה, ונתברר הדבר, ואז עשה בו שפטים וכו'. (ר' יעקב יוסף מפולנאה, תולדות יעקב יוסף, ירושלים תשל"ג, ב, פרשת דברים, עמ' תריד)

הסיפור הזה מספר על סוחר שמגיע לסוג של 'התערבות' עם גוי על צניעותה ונאמנותה של אשתו. הגוי לא מצליח לפתות את האשה או לגרום לה לחטוא, אז הוא מרמה את האיש על ידי גניבת הטבעת של האשה. האיש מאמין לו ומתנכר לאשתו, וגם 'מעניש' אותה או מנסה אותה שוב, על ידי התחפשות למלח גוי, 'לקיחתה בשבי' בספינה, ואילוצה להיענות לו וכביכול לבגוד בבעלה. לאחר מכן היא חוזרת הביתה (לאחר תחנת ביניים שבה הפעם היא המתחפשת לאיש ומרפאת את המלך), פונה בתרעומת לבעלה, מה שמהווה חיזוק לנאמנותה כלפיו, והסיפור מסתיים באיחוד טוב ביניהם ובהענשת הגוי.

הסיפור הזה אינו המצאה של הבעש"ט יש מאין, אלא מבוסס כנראה על סיפור עממי נפוץ שהסתובב בתרבות העולם.[1] לקיחת סיפורים מספרות העולם והעמים והתאמתם להקשר יהודי אינה חידוש, לא אצל חז"ל ולא בחסידות. כידוע רבים מסיפורי המעשיות של ר' נחמן הם כאלה. אמנם, היו שתמהו על כך שהבעש"ט בחר לאמץ דווקא סיפור שנוגע במקומות כל כך נמוכים של פיתוי ומיניות.[2] נראה ששאלה זו תתברר מתוך פרשנות הסיפור.

פרשנויות שונות ניתנו לסיפור. במסגרת זו אי אפשר לפרש את כל פרטי הסיפור ומשמעויותיו,[3] אך אנסה לגעת בכמה נקודות מתוכו שיכולות גם להתקשר לסיפור בחז"ל.

 

הפרשנות הראשונה שניתנה לסיפור הזה מובאת כבר על ידי ר' יעקב יוסף מפולנאה עצמו,[4] בשם הבעש"ט, מיד אחרי שהוא מביא את הסיפור בספרו:

והנמשל מובן בכל עניני עולם הזה מימות החורבן עד ביאת משיחנו ב"ב אמן סלה. כי מורי <הבעש"ט זלה"ה> עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפטרופסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות, כי כל <מה> שעושין פסלנות ושאר דברי חוב הכל כדי שיוכל לעשות שידוך עם ת"ח, או לעשות צדקה וכיוצא בזה, הכל מוכרחים וכו'. ואשה צנועה הוא השכינה בסוד אשת חיל עטרת בעלה, ונתקנא הס"ם ואמר עכשיו שיש להם בית המקדש וקרבנות, אבל אם תרצה לנסותן תחריב הבית המקדש ואני אפתנה כביכול וכו',

וע"י השפחה גנב הטבעת סוד גורל ב' השעירים, א' לה' וא' לעזאזל, וע"י החטא עלה בשמאל וכו' ונחרב הבית המקדש, וכמ"ש הרמב"ן וכו', ושלחה בספינה וכביכול הש"י שינה את עצמו בתוך שם קדוש סאל וכו', וזה סוד הוידוי תרעומות השכינה אליו ית' איך שהוכרחה וכו', ואח"כ הוברר הדבר ששקר ענה בה, ואז זבח ה' בבצרה וכו' ודפח"ח [ודברי פי חכם חן]. והמשל הזה נוקב ויורד והבן. (תולדות יעקב יוסף, שם)

פרשנות זו מפרשת את הסיפור על הקב"ה והשכינה־ישראל. הדמויות בנמשל הן הקב"ה (הסוחר), השכינה־ישראל (אשת הסוחר) והשטן (המלח הגוי). הפרשנות הזו משתמשת במושגים קבליים, ואיתן מעט רקע קצר (שיהיה גם קצת פשטני) עבור מי שאינם מתמצאים במושגים אלה, מבלי להיכנס מדי לעומק ולמורכבות.

בתשתית הסיפור והפרשנות אצל הבעש"ט וה'תולדות' מונחת תפיסה קבלית, ותפיסות חסידיות שמבוססות עליה, שהא-לוהים במקורו הוא אינסופי ומכיל בתוכו את הכוחות כולם, אבל א-לוהותו מתגלה ומתבטאת בעולם הזה באופנים שונים ונפרדים. שניים מהם, במונחים הקבליים, הם:

1. השכינה (ספירת 'מלכות' בשפת 'עשר הספירות', שהיא הספירה התחתונה ביותר):[5] זוהי ההתגלות או ההופעה הא-לוהית כאן בעולם הזה ('אימננטית' בעולם, בכל בריה, 'לית אתר פנוי מיניה', ומצד שני היא נעלמת ונסתרת בעולם הזה, לרוב לא גלויה לעין). היא גם מזוהה לעיתים עם 'כנסת ישראל', שהיא ייצוג מרכזי שלה.

2. 'הקב"ה' – הוא ייצוג של גילוי/כוח באלוקות שנמצא מעל העולם הזה/מחוץ לו ('טרנסנדנטי'), לכן הוא גם 'גבוה' יותר, אינו כבול/מוגבל במגבלות החומר של העולם החומרי.

עוד נקודה שהיא חלק מהמודל הקבלי הזה היא שבאופן אידאלי מתקיים חיבור ('ייחוד') בין החלקים השונים או הביטויים השונים האלה של הא-לוהות, וכשחיבור זה קיים זורם שפע וטוב מהאלוקות לעולם. זאת מפני שהחלק של 'מלכות' שרוי בתוך העולם, ואילו החלק של 'הקב"ה' במקום גבוה יותר מחוץ לעולם, בחיבור למקור השפע הא-לוהי. ממילא כשיש חיבור וייחוד בין החלקים השונים בא-לוהות השפע 'יזרום' ויגיע גם לעולם. ואילו מצב של פירוד בין חלקים שונים או כוחות שונים של הא-לוהות יגרום גם לנתק בזרימת השפע לעולם הזה, שיתבטא באופנים שונים של קושי, צער וגלות. כאמור, תיקון של קשיים בעולם הזה עשוי לקרות בעקבות איחוד מחדש בין השכינה, או 'כנסת ישראל', ל'קב"ה' ("ייחוד קוב"ה ושכינתיה" בלשון הקבלית), שהם גם משולים לאשה ואיש בזוגיות.

ההשפעה פועלת לשני הכיוונים. האיחוד/ייחוד/הרמוניה בין 'הקב"ה' לשכינה/מלכות מתקיים בין השאר כאשר בעולם יש קיום מצוות ועשיית טוב, חיזוק של השפעת הא-לוהות בעולם והחלשת כוחות הרע, ועוד. עד כאן ההקדמה, וכמובן שאפשר וכדאי להרחיב את הידע על המושגים האלה במקומות שבהם הם מוסברים יותר בהרחבה.[6]

בסיפור, על פי הפרשנות שהובאה ב'תולדות', השטן מנסה בתחבולות לגרום לאשה־שכינה־ישראל למעול בנאמנותה לבעל ולחטוא, ובמושגים הקבליים שתארנו לעיל. הוא מעוניין להביא לפירוד בין השכינה־כנסת ישראל לבין הקב"ה, אך ה'אשה' נאמנה ועומדת בניסיון כמיטב יכולתה. כשהשטן לא מצליח הוא גונב את הטבעת של האשה.

הבעש"ט רואה את הטבעת כקשורה לסוד גורל שני השעירים ביום כיפור. על פי פרשנות קבלית, שמופיעה גם בפירוש הרמב"ן על התורה, השעיר לעזאזל ביום כיפור הוא סוג של מתנה שניתנת לשטן כדי שירחיק את עצמו ולא יקטרג, וכך לא יפריד בין ישראל לה'. אבל השטן כאן חותר תחת המתנה הזו, ודווקא מנצל את מעשה השעירים כדי למצוא פרצה שדרכה הוא יפריד בין ישראל לה', על ידי גרימת עליית הגורל בשמאל.

הן הסיפור והן הפרשנות/הנמשל שניתנו ב'תולדות' אינם פשוטים ודורשים פרשנות נוספת. אחת הפרשנויות המעניינות לסיפור הזה ניתנה על יד ד"ר ציפי קויפמן ז"ל.[7] הדברים להלן משתמשים בפרשנותה לסיפור עם מעט תוספות, מפני שפרשנות זו תוביל אותנו לשיח מעניין עם סיפור חז"לי.

מוטיב התחפושת

אחת הנקודות המרכזיות שמשמשות בפרשנות הסיפור היא מוטיב התחפושת, שחוזר על עצמו בסיפור. הגוי הוא הראשון שמתחפש, כדי לנסות לפתות את האשה, אך בחלק השני של הסיפור הבעל מתחפש למלח זר (ונכרי, כנראה), ולוקח אותה לבד על ספינה. בשלב הבא האשה היא זו שמתחפשת, כשהיא מביאה רפואה למלך החולה.

התמונה השלישית בסיפור שבה האיש, מחופש למלח, שובה את האשה בספינה וגורם לה לשכב איתו מזכירה סיפור חז"לי על אשתו של ר' חייא בר אשי (במסכת קידושין), שבו האשה מתחפשת ומפתה את האיש שלה לשכב איתה.[8]

נתבונן תחילה על סיפור אשת הסוחר כשלעצמו לפני הנמשל. זהו סיפור על יחסים בין איש ואשתו, שמתפתחים לאורך הסיפור. בפתיחת הסיפור היחסים בין האיש לאשתו טובים לכאורה. בהמשך הסיפור, כשהאשה יוצאת לקראתו בפעם הראשונה, אף נשמע שהיו ביניהם דברי אהבה וריצוי 'מימי קדם'. אמנם, כבר בשלב הזה ניכר שכעת יש גם ריחוק מסוים ביניהם, משום שהאיש מעריך אותה מאד ומחשיב את נאמנותה כלפיו, אבל מצד שני, אנחנו לא שומעים בדבריו בחלק זה גילויים ברורים של חיבה או של קשר מצידו. גם האופן שבו הוא מוכן להפוך אותה למושא להתערבות עם הגוי מעלה ספק מסוים לגבי טיב הקשר ביניהם בנקודת זמן זו. מצד שני, כפי שכותבת קויפמן,[9] מרגע שהועלה על ידי הגוי הספק לגבי נאמנותה אף נסדקת הוודאות של הבעל בעניין זה, ואולי זה חלק ממה שיוצר את הניכור ביניהם.

בשלב הבא הגוי מצליח לגנוב את הטבעת של האשה וליצור מצג שקרי של חוסר נאמנות מצידה. לכאורה האיש כעת מנוכר לחלוטין לאשתו, ושולח אותה למסע בספינה עם מלח זר, אך בעצם מתברר שההפלגה היא יחד איתו כשהוא מחופש. ההפלגה הזו, במבט ראשון, נועדה להעניש אותה או לבחון אותה שוב, אבל בעצם יוזמת ההפלגה יחד איתו אפשר לראות ניסיון לקרבה.

האשה מוכיחה את נאמנותה בכוח העמידה שלה בספינה, אף שבסוף היא נכנעת לרעב ולצמא ושוכבת עם ה'מלח'. נאמנותה שבה ומתבטאת כשהיא 'מתרעמת' על אישה בחזרה לביתם על כך שנאלצה להיענות למלח בעל כרחה. היחסים בין בני הזוג חוזרים לקדמותם, והאיש מעניש את הגוי שרימה אותו.

פרשנות התולדות

כעת נעבור לפרשנות שמופיעה ב'תולדות' מיד לאחר הסיפור. היחסים הזוגיים המתוארים בסיפור הם משל ליחסי הקב"ה והשכינה/כנסת ישראל. יחסים אלה עוברים טלטלות בסיפור, כפי שהם עוברים גם בתנ"ך ובהיסטוריה, יחסי ריחוק וקרבה. חלק מהטלטלות נגרמות בגלל קיומו של השטן, אותה ישות דמונית שמנסה לסכסך ולהפריד בין הצדדים. זה לא מאד מפתיע. הדבר המעניין והמפתיע יותר בפרשנות הזו, כפי שמצביעה קויפמן, הוא שאמנם השטן מסכסך, אבל האשמה בסיפור, בסופו של דבר, מוטלת ברובה על האיש – דהיינו, כביכול, הקב"ה. דמות האשה, שמייצגת את כנסת ישראל, מוצגת בעיקר באופן חיובי לאורך כל הסיפור, נאמנה, עומדת בנסיונות כמיטב יכולתה, ובעלת תשוקה לאישה, ורק לו. אמנם בנמשל נרמזת גם האפשרות של חטא מסוים של האשה שמשחק לידי השטן. באופן קצת פרדוקסלי, עצם הקשר שנוצר עם השטן בשליחת השעיר אליו מוביל להסתבכות, אף שהיוזם הראשון של שליחה זו הוא בוודאי הקב"ה, ולכן עיקר האחריות מוטלת עליו. ואכן האיש – הקב"ה – מוצג כמי שנותן לשטן לערער את היחסים ולפגוע בהם, ואף כמי שמעביר את כנסת ישראל מסכת ייסורים ונסיונות, רק כדי לגלות שבאמת היא נאמנה לו לאורך כל הדרך וה'טעות' כביכול היתה אצלו. זהו לימוד זכות מאד משמעותי של הבעש"ט על ישראל. אמנם, הוא גם קיצוני, מפני שהוא מתעלם לגמרי מאחריותו של עם ישראל והחטאים שלו. הבעש"ט לא מתכחש לקיומם של חטאים, אלא מסביר, בעקבות 'עליות נשמה' שהוא ביצע, שאפשר ללמד זכות על החטאים ולתלות את ביצועם במניעים חיוביים. ממילא, האחריות עוברת לקב"ה, כביכול.

הדים לרעיון הזה כבר נמצא באופן מסוים בחז"ל:

ואמר רבי אלעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: ואתה הסבות את לבם אחורנית.

א"ר שמואל בר רב יצחק: מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו? דכתיב '[אוספה הצולעה והנדחה אקבצה] ואשר הרעותי' (מיכה ד, ו) (רש"י: אני גרמתי להם שבראתי יצר הרע).

אמר רבי חמא ברבי חנינא אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל. חד: דכתיב "ואשר הרעותי" (כנ"ל) וחד דכתיב 'הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל' (ירמיהו יח, ו) וחד דכתיב 'והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר' (יחזקאל לו כו). (ברכות לא ע"ב–לב ע"א)

במדרש שמופיע כאן אליהו הנביא טוען כלפי הקב"ה שהוא אחראי לחטאיהם, שהוא ממש הסב את ליבם אחורנית. והקב"ה מקבל את הטענה, 'ואשר הרעותי'. מדרש כזה יכול היה להיות בסיס לכיוון החשיבה של הבעש"ט שמוצג בנמשל.

אבל, כפי שכותבת קויפמן, מעבר לפרשנות של ההיסטוריה באופן שמלמד זכות על ישראל, יש עוד נקודה חשובה בפרשנות הסיפור שקשורה במוטיב המרכזי של התחפושות. תפקיד התחפושות הוא לא רק טכני, אמצעי ליצור מבחן מוצלח, אלא מהותי. הוא קשור בעומק לנקודה מרכזית בתפיסה החסידית־קבלית שעומדת בבסיס הסיפור – שהאלוקות־השכינה נוכחת בכל דבר בעולם, גם בטוב וגם ברע, אבל בהסתרה, בתחפושת. כל מפגש בעולם, עם מה שנראה כטוב, או סתמי, או אפילו רע, הוא מפגש עם אלוקות שעטופה בקליפות שונות שמסתירות אותה. העולם כולו, איפוא, הוא תחפושת.

כשהסיפור חושף את ההתחפשות הזו, הוא ממילא חושף את הנוכחות האלוקית בעולם ובמציאות. חשיפת ההסתר כוללת אמירה לגבי הגלות עצמה, שהיא רק נדמית כנתק בין כנסת ישראל לקב"ה. בעצם, הקשר קיים גם בגלות, כבזמן בית המקדש, אלא שהוא באופן נסתר. הסתר הפנים איננו היעדר פנים, אלא פנים שנוכחות ואף קרובות, רק מכוסות ומוסתרות, ועצם החשיפה שלהן, גילוי הסוד, יוצר מחדש את האינטימיות.

כך, כשהאשה בסיפור גולה מביתה אפשר לראות זאת כמו הגלות של ישראל בחורבן. האשה פוגשת לכאורה מלח זר, אך בעצם נמצאת בהפלגה עם אישה, המחופש, כך שבעצם דווקא במקום שהוא לכאורה גלות מביתה, מתחת לתחפושת היא נמצאת 'בבית', באינטימיות הכי קרובה אליו.

יצירת הנמשל, שמחבר בין דמויות הבעל, האשה, וגם הדמות הרעה שמנסה לסכסך, לדמויות מטפיזיות, צועדת בעקבות מודל חז"לי נפוץ מאד.[10] הרבה משלים חז"ליים ממשילים את ה' למלך ואת כנסת ישראל לאשה, ולפעמים מופיע גם השטן שמטרתו לסכסך ולקלקל את מערכת היחסים. מלבד הקשר הברור לכל המשלים האלה אני רוצה, כאמור לעיל, להצביע על קשר אחר ומפתיע יותר, ליצירה חז"לית נוספת – הסיפור על ר' חייא בר אשי ואשתו. נעסוק בכך בחלק השני של השיעור, בשבוע הבא אי"ה.