תפילות: אבות תיקנום, או כנגד תמידים תיקנום

 

א. מחלוקת במסכת ברכות

למדנו בברכות (כו:)

"איתמר: רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות – אבות תיקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות כנגד תמידין תיקנום"

ולא אמר ריב"ל מי תיקן. אך ממוצא דבר נלמד, שלא אבות הם שתיקנו, שהרי בזמנם עדיין אין תמידים.

את שסתם ריב"ל, פירש רש"י:

"כנגד תמידים תיקנום – אנשי כנסת הגדולה"

נמצאה לפי זה מחלוקת חכמים לפנינו, בשאלה מי תיקן תפילות. ומפורש הדבר ב"אור זרוע" (סימן קיד):

וכבר אפליגו רב יוסי בר' חנינא ורבי יהושע בן לוי, דאיתמר: ריב"ח אמר: תפילות – אבות תיקנום; ריב"ל אמר: כנגד תמידים תיקנום".

ב. דברי ה"אור זרוע"

אלא של"אור זרוע" לא בלבד מחלוקת במקור התפילות כאן, אלא זו מחלוקת במהות התפילה, ונפקא מינה להלכה[1]. והיא בשאלה שעמדה לפיו – אם יכול מיעוט הקהל לעכב מינוו של שליח ציבור לתפילה

ובין דברי תשובתו –

"ריב"ל אמר: כנגד תמידים תיקנום, וכוותיה קיימא לן... הלא למדת, כששליח ציבור מתפלל, אז הוא מקריב קרבן ציבור, ואם המיעוט אינם חפצים בעבודתו, היאך יוצאים?... הא למדת, שאין הכוהן ראשי להקריב קרבנו, אלא א"כ שיודע שמסכים לעבודתו. הכי נמי, אין שליח ציבור נעשה שליח ציבור, אא"כ יודע שהציבור מסכימים לעבודתו".

ברם, מהיכן לו שנקבעה הלכה כריב"ל? מסתבר, ממשמעות המשך הסוגיה:

ג. האם הוכרעה המחלוקת?

כך למדנו בהמשך-

"תניא כוותיה דריב"ח, ותניא כוותיה דריב"ל:

תניא כוותיה דריב"ח: אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר... יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר... יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר...

ותניא כוותיה דריב"ל: מפני מה אמרו תפילת השחר עד חצות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות; ורבי יהודה אומר עד ד' שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ד' שעות. ומפני מה אמרו תפילת המנחה עד הערב, שהרי תמיד של בין הערביים קרב והולך עד הערב; רבי יהודה אומר עד פלג המנחה, שהרי תמיד של בן הערביים קרב והולך עד פלג המנחה. ומפני מה אמרו תפילת הערב אין לה קבע, שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, קרבים והולכים כל הלילה. ומפני מה אמרו של מוספין כל היום, שהרי קרבן של מוספין קרב כל היום; רבי יהודה אומר עד שבע שעות, שהרי קרבן של מוסף קרב והולך עד שבע שעות..."

הרי לנו, סייעתא לזה וסייעתא לזה. מסתבר, כי ראיה לאחד היא שאלה על האחר. והנה בזה לא השוותה הגמרא מידותיה על ריב"ח אכן הקשתה מהברייתא המסייעת לריב"ל –

"נימא תהווי תיובתא דריב"ח".

ולא הקשתה כן על ריב"ל מהברייתא המסייעת לריב"ח. וכבר תמה על כך הצל"ח. ובאמת, עצם התיובתא תמוהה. מה מקום להקשות מברייתא אחת, שעה שיש ברייתא אחרת המסייעת? תשובתו של הצל"ח מיישבת גם תמיהה זאת:

"ונראה משום דריב"ל סוף התנאים היה, ולא שייך למימר עליו תיובתא מברייתא, דאיהו תנא ופליג[2]. ועוד נלענ"ד, דברייתא זו לא אמרו בפירוש, שהאבות תיקנו תפילות אלו חובה לדורות, רק אמרו, שהמה תיקנו שלוש תפילות הללו, ואולי לעצמם תיקנו ולא לדורות. ואנשי כנסת הגדולה, שתיקנו לדורות – כנגד תמידין תיקנו, וליכא תיובתא על ריב"ל. ובהכי ניחא, דקאמר לקמן – נימא תהווי תיובתא דריב"ח, ולכאורה קשה. איך שייך תיובתא, כיוון דאיכא ברייתא דמסייע ליה, ולפי מה שכתבתי ניחא, דהך ברייתא אינו מסייע ליה לחלוטין".

ההצעה להבין אבות תיקנום – לעצמם, קשה מצד הלשון "תיקן", ואינה עולה יפה עם דברי התוספות (ד"ה "יצחק תיקן"), שהקשו מהעולה מדברי הגמרא ביומא (כח:) שאף אברהם התפלל מנחה, והשיבו: "וי"ל: היינו אחר שתיקנה יצחק", משמע: לא לבד לעצמו תיקן, אלא מאז שתיקן, הופכת התפילה שתיקן לנחלת הכלל[3]. (וכבר הקדימו לצל"ח בשאלה זו מהרי"ט צהלון – בשו"ת סימן ע – ויישב בדרך אחרת, עיין שם). על כל פנים, נמצא, שמראש הניחה הגמרא כי שיטת ריב"ל חזקה יותר, אלא שהיציעה תירוץ לשיטת ריב"ח –

"אמר לך ריב"ח: לעולם אימא לך, תפילות – אבות תיקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות, דאי לא תימא הכי, תפילת מוסף לריב"ח מאן תיקנה?" –

ולאחר הצעה זאת כלום לא התאזנה התמונה, ושוב לפנינו שתי דעות במשקל שווה?

ד. ראשונים שפסקו כריב"ל

עם כל זאת מצינו לרבותינו הראשונים שהכריעו. כבר הזכרנו את דברי ה"אור זרוע", דקיימא לן כריב"ל. כך עולה גם מהשמטת הרי"ף את הסייעתא לריב"ח. לאחר שהביא את שתי הדעות הזכיר רק את הברייתא המסייעת לריב"ל, ואף לא הזכיר את התשובה שב"פי" דיב"ח לברייתא זאת. ואולי למד לפסוק כריב"ל מההלכה, שנקבעה כרבי יהודה, להגביל את זמן שחרית עד ד' שעות, הגבלה זאת יש לה מובן, רק אם אכן שחרית היא כנגד תמיד של שחר, שקרב לדעתו עד ד' שעות. אך אם אברהם תיקן שחרית, מדוע לא יימשך זמנה עד חצות[4]?

מפורשת יותר, לכאורה, התמונה העולה מן הרמב"ם –

"מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר...ואין מניין התפילות מן התורה...ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה...יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה... וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו ועד עזרא... וכיוון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר... וכן תיקנו, שיהא מניין התפילות כמניין הקרבנות – שתי תפילות בכל יום כנגד שני תמידין... ותפילה, שהיא כנגד תמיד של בוקר, היא הנקראת תפילת השחר... וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפילה אחת בלילה".(הלכות תפילה, פ"א, א-ו)

והבהיר ה"כסף משנה": "וכתב רבנו סברת רבי"ל, משום דכי אמרינן דתניא כוותיה, אמרינן נימא תהווי תיובתא דריב"ח. ואע"ג דשני, מכל מקום משמע דאתיא האי ברייתא כריב"ל, טפי ממאי דאתיא אידך ברייתא, דמסייע לריב"ח, כריב"ח"[5].

ה. הראשונים כריב"ח

לעומת דברים אלו ניצבים דברי רב אחראי גאון בשאלתות.

"דמחייבין דבית ישראל לצלויי תלתא זימנא, שנאמר: 'ערב ובקר וצההרים אשיחה ואהמה וישמע קולי'. ואמר רבי יוסי בר' חנינא: תפילות – אבות תיקנום: אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר... יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר... יעקב תיקן תפילת ערבית..." (פרשת לך לך, שאלתא ח)

הנה הביא רק דברי ריב"ח. משמע, פסק כמותו, מהיכן למד לפסוק כמותו? – ממקום שבאנו. כך מבהיר הנצי"ב ב"העמק שאלה". עולה מסוגיית הגמרא, שריב"ח יישב את הברייתא המסייעת לריב"ל, גם לפי דרכו. ואילו לגבי הברייתא המסייעת לריב"ח, לא מצינו בגמרא שהיא מתיישבת גם לדעת ריב"ל. אף רבי אברהם די בוטן, ה"לחם משנה", מאמץ היגיון מעין זה, ועל פיו קובע, שיש לפסוק כריב"ח. אלא שהוא, כנושא כלי הרמב"ם, מבקש לראות אף את הרמב"ם בזו הדרך, ואילו דברי הרמב"ם מלמדים כי פסק כריב"ל.

ו. בשאלה זאת תלויה השאלה, אם תפילת ערבית רשות או חובה

נפקא מינה נוספת עולה מכאן, והיא מתחילת דבריו של רב אחאי – "דמחייבין דבית ישראל לצלויי תלתא זימנא". משמע, גם תפילת ערבית חובה היא.

והנה בשאלה זו נחלקו תנאים ואמוראים:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: תפילת ערבית – רבן גמליאל אומר: חובה; רבי יהושע אומר: רשות. אמר אביי: הלכה כדברי האומר חובה; ורבא אמר: הלכה כדברי האומר רשות".(ברכות כז:)

על הקשר בין שאלה זאת לשאלת מקור התפילות עמדו מחברים אחדים, מהם: מהרי"ט צהלון הנ"ל, ה"פני יהושע", "מראה הפנים" על הירושלמי, הנצי"ב ב"העמק שאלה" ועוד (וכמו שורש לדבריהם בדברי רש"י לשבת ט: ד"ה "למ"ד תפילת ערבית רשות"). אם תפילות – אבות תיקנום, כי אז אין כל הפרש בין שחרית ומנחה לבין ערבית, החיוב שווה בכולם. לא כן, אם כנגד תמידין, שתמידין יש רק שניים: תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, וכנגדם שתי תפילות חובה: שחרית ומנחה. ואילו כל עצמה של תפילת ערבית לא תוקנה אלא כנגד איברים ופדרים הנאכלי על גבי המזבח בלילה, וכדרך שאין חובה, שיהיה זה בכל לילה, כן תפילת ערבית רשות.

ומכאן – יפה קבע השאלתות, שתפילת ערבית חובה כשתי אחיותיה, שכן פסק הוא כריב"ח, ודווקא עניין זה שימש לרמב"ם מקור לכך שהלכה כריב"ל:

"...דלעולם הרמב"ם פסק כריב"ל ולא כריב"ח, משום דסוגיית הגמרא אתיה כוותיה, מדנקטינן כרבא, דאמר, תפילת ערבית רשות. והכי תנן במתניתין – תפילת הערב אין לה קבע, ואמרינן, מאי אין לה קבע, לאשמעינן דהיא רשות. ואם כן, כיוון דמשמע דלא כריב"ח... אלא ודאי הלכתא כריב"ל".(לשון מהריט"ץ הנ"ל).

ז. האם דין תשלומין תלוי בשאלה זאת?

בדרך זו ניתן להבין דין תשלומים. שאם לא התפלל אדם אחת, יכול להשלים את שהחסיר בהוסיפו תפילה במועד התפילה הבאה (כו.). אך לפוסקים כריב"ל אכן יקשה, והלא עבר זמנו בטל קרבנו, וכיצד ניתן להשלים תפילה שהחסיר, אם כבר עבר זמנה?[6] וסברא זו – כבר בחקירת הגמרא מצאנוה:

"איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתיים? את"ל, טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתיים – משום דחד יומא הוא, דכתיב: 'ויהי ערב ויהי בקר יום אחד', אבל הכא – תפילה במקום קרבן היא, וכיוון דעבר יומו בטל קרבנו, או דילמא כיוון דצלותא – רחמי היא, כל אימת דבעי, מצלי ואזיל".

אכן, כאן גופא טמונה התשובה. אמנם במקום קרבן היא, ועם זאת תקנת חכמים היא, והם שתיקנו לו – למי שביטל תפילה בשוגג – שיוכל להשלים בקשת רחמים שהחסיר.

ואכתי יש בשאלה זו כדי תמרור המכוון לפתרון חדש.

ח. סתירה ברמב"ם

אף ברמב"ם אין התמונה חד משמעית כריב"ל. שכן בהלכות מלכים – כשמתאר הרמב"ם את ה"הסטוריה" של המצוות עד לקבלת התורה – הוא כותב:

"...נמצאו שבע מצוות, וכן היה הדבר בכל העולם, עד שבא אברהם. בא אברהם ונצטווה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית; ויצחק הפריש מעשר, והוסיף תפילה אחרת לפנות היום; ויעקב הוסיף גיד הנשה, והתפלל ערבית". (הלכות מלכים, פ"ט, א)

בתיאור זה הולך הוא, לכאורה, בדרכו של ריב"ח. וזה לעומת דבריו בהלכות תפילה. יש בכך כדי לחזק לכאורה את הכיוון של ה"לחם משנה", שלפיו פסק הרמב"ם כריב"ח ולא כריב"ל.

ושמא יש מקום לדרך אחרת. וכדי להכירה יש לילך אצל המקור המקביל בירושלמי, ששם גם תימצאנה השלכות נוספות למחלוקת.

ט. הסוגיה בירושלמי

"ומהיכן למדו ג' תפילות?

רבי שמואל בר נחמני אמר: כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות: בשחר צריך לאדם לומר – 'מודה אני מלפניך ה' או"א, שהוצאתני מאפלה לאורה'; במנחה צריך לומר – 'מודה...כשם שזיכיתני לראות חמה במזרח, כן זכני[7] לראות במערב'; בערב צריך לומר - 'יה"ר מלפניך ה' או"א , כשם שהייתי באפלה, והוצאתני לאורה, כן תוציאני מאפלה לאורה'.

רבי יהושע בן לוי אומר: תפילות – מאבות למדום: תפילת השחר – מאברהם אבינו...תפילת המנחה – מיצחק אבינו...תפילת הערב – מיעקב אבינו...

ורבנן אמרי: תפילות – מתמידין גמרו: תפילת השחר – מתמיד של שחר... תפילת המנחה – מתמיד של בין הערביים, תפילת הערב – לא מצאו במה לתלותה, ושנו אותה סתם, הדא היא דתנינן – 'תפילת הערב – אין לה קבע'... אמר רבי תנחומא: עוד היא – קבעו אותה כנגד איכול איברים ופדרים, שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה...". (פרק תפילת השחר, ה"א)

הנה לפנינו שתי הדעות שבבבלי ועוד אחת נוספת – כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות (ואפשר ששלושה הדגשים רעיוניים כאן לעניינה של התפילה: לדעה הראשונה, כרוכה התפילה בהתבוננות בטבע על תמורותיו וחליפותיו, שינוי בהוויה הקוסמית בעולם גורר תפילה; לדעה השניה, נעוצה התפילה בעברה של האומה, בהתקשרות אל האבות – עמודי האמונה הישראלית; ואילו לדעה השלישית, עניין התפילה כרוך בעבודת הא-להים הציבורית של כנסת ישראל בבית המקדש).

בירושלמי, ריב,ל הוא האומר – מאבות למדום, בעוד בבבלי, הוא שאמר שכנגד תמידים תיקנו, וכבר העירו על כך פרשני הירושלמי[8].

י. על פי הירושלמי אין מחלוקת. הרמב"ם בעקבות הירושלמי

אלא שעיון בלשון הירושלמי יגלה, ששלא כבבלי, אין לפנינו מחלוקת לגבי מתקני התפילה וגדרה. כל שלושת האמוראים באו להשיב על השאלה, מהיכן למדו ג' תפילות. רצה לומר: לכול ברור, שאנשי כנה"ג הם שתיקנו ג' התפילות. השאלה היא רק, מהיכן למדו לתקן כן. ועל כך באו שלוש הצעות תשובה: אם מחליפות העתים, אם מתפילות האבות ואם מחובת קרבנות הציבור. נמצא, אין ריב"ל שבירושלמי חולק מהותית על ריב"ל שבבבלי. לשניהם – אנשי כנה"ג תיקנו[9]. אפשר ואף מסתבר שיש נפקא מינה בין ההצעות, למשל, לגבי זמנה של תפילת המנחה: אם כנגד שינויי זמנים – כי אז זמן מנחה בצהריים הוא מיד עם נטות השמש למערב[10]; אם מאבות למדום – כי אז זמן המנחה לפנות ערב"[11]; ואם כנגד תמידין – כי אז זמן המנחה יהיה מקביל לזמן הקרבת תמיד של בין הערביים.

מעתה תתיישב אף "הסתירה" ברמב"ם. כל שהשמיע בהלכות מלכים הוא, כי אבות התפללו, כל אחד מהם ייסד תפילתו שלו. אך לא נאמר, שהם קבעו זאת כחובה לזרעם אחריהם. לימים באו חכמי כנסת הגדולה ותיקנו ג' תפילות לישראל. הם תיקנו כמניין הקרבנות, אך יש בכך גם הד וזכר לתפילות שייסדו אבות האומה. וראה בפירושו של ר"א אלאשוילי אבי הריטב"א לברכות[12] דרך קרובה לכך[13].

יא. בין תפילות יחיד לתפילות ציבור: יחידים – מהאבות; ציבור – כנגד תמידין

כיוון שאתינן להכי, שמא מקום לומר כי אכן אלו ואלו דברי א-להים חיים. ומקום גם לדעה, שמאבות למדום, וגם לדעה, שכנגד תמידין תיקנו.

שני סוגי תפילות הם: תפילות היחיד ותפילות הציבור. אבות העולם פתחו פתח של תפילה ליחידים. שכן, הם – יחידים היו, והם שייסדו את עניין התפילה, כל אחד ותפילתו שלו – שחרית, מנחה, ערבית. ותפילת יחידים זאת נתקיימה מאז נוסדה וגם בכל ימי המקדש. משחרב הבית, ובטלה עבודת הציבור, באו חכמים לתקן תפילות ציבור כנגד עבודה שבטלה: שחרית – כנגד תמיד של שחר; מנחה – כנגד תמיד של בין הערביים; ערבית – כנגד איברים ופדרים.

על פי זה יתבארו הלכות ועניינים:

א. דבריו של רבי אלעזר בן עזריה:

"אין תפילת המוספין אלא בחבר עיר" (משנה, ברכות, ספ"ד)

ההסבר המקובל ל'חבר עיר' הוא ציבור: היינו: אין תפילת מוסף אלא בציבור. וטעמים אחדים נאמרו על ידי פרשנים להסבר דעתו זו של ראב"ע.

שמא ניתן לומר אף זאת: תפילת מוסף – ודאי כנגד מוסף תוקנה. ואם אמרנו, ששורש תפילת יחידים בתפילות שלושת האבות הוא מצוי, הרי אין מקור לחייב יחידים בתפילת מוסף. כל עצמה לא נקבעה אלא כנגד קרבן ציבור[14]. ומצינו מעין הדברים האלה ב"בית הבחירה" למאירי:

"אין תפילת המוסף אלא בחבר עיר, ר"ל: בציבור, ששאר תפילות שהיו מתקנת אבות, ראוי לחייב בהן את היחידים, שהם כל עצמן – תקנת יחידים הם. ואין צריך לומר שהרבים חייבים בהם, שהרי אנשי כנה"ג חזרו וסמכום על התמידים. אבל תפילת המוסף, שלא הייתה תקנת יחיד כלל, שהרי לא מתקנת אבות הייתה, אין חיובה הבא מצד רבים, רצה לומר: כנסת הגדולה – אלא לרבים, ר"ל: ציבור ובשליח ציבור".

אפשר, שבהבנה זאת קשורה גם ההלכה שאין חזרת הש"ץ בערבית. שהרי מה שמבליט את אופייה הציבורי של התפילה הוא חזרת הש"ץ: "וכיצד היא תפילת הציבור? – יהיה אחד מתפלל בקול רם ו הכול שומעים" (רמב"ם, הלכות תפילה, פ"ח, ד). ואולי כיוון שערבית לא תוקנה כנגד קרבן ציבור קבוע ולג כנגד עבודה, שפעמים הייתה בלילה, נגרע מאופייה הציבורי של תפילה זו, וביטוי לכך – העדר חזרת הש"ץ[15].

מכאן להלכה נוספת. כתב המאירי ב"בית הבחירה" (כו.):

"וכן יש מי שמסופק, אם יש לציבור תשלומין אם לא"[16]

מה מקום לספק זה?

ואולי זה הדבר. כבר הוזכרה לעיל השאלה, הכיצד זה ניתן להשלים תפילה שלא בזמנה, והלא עבר זמנו בטל קרבנו. מעתה ניתן לומר, שאותה תפילה שתוקנה כנגד קרבנות, היינו: תפילת ציבור, לה אכן אין תשלומים, ומשעבר זמנה שוב אי אפשר להשלימה. אך תפילת היחיד – מקורה בתפילת אבות, ולתפילה זו יש תשלומים, שאין לה זיקה לקרבן.