ברכות | תפילת מוסף
הרב משה עסק במעמד תפילת מוסף.
פתחנו בשאלה מהו חבר עיר, וטענו שהכוונה היא לבית כנסת המרכזי בעיר שמייצג את כלל הציבור.
לאחר מכן התרכזנו בשיטת ר' אלעזר בן עזריה, שמצריך רק את חבר העיר להתפלל מוסף ולא מחייב כלל את היחיד. ר' יונה הסביר שבמוסף אין תחנונים ולכן מראש ניתן להתפלל אותה כתפילת הציבור. הצענו הצעה אחרת, שרק תפילת מוסף מהווה תחליף ממשי לקרבן מוסף, ולכן היחיד לא יכול להתפלל אותה (המאירי הציג ניסוח דומה ששאר האבות הם גם כנגד אבות, ומוסף היא כנגד קרבנות בלבד).
הצגנו בעיות בתפיסת מוסף ככה, מכך שניתן להתפלל מנחה לפני מוסף (במיוחד מהרא"ה שם) ומגרסת רש"י שאדם ששכח יעלה ויבוא במוסף לא צריך לחזור. שני מקרים אלו מניחים שמוסף היא לא תחליף קרבן בלבד.
הצענו שלרש"י יש קיום של מוסף כהוספת תפילה ביום, והצענו לחלק בין יו"ט שההוספה בו היא מדין קדושת היום לבין ראש חודש שההוספה בו היא מדין מעין המאורע ולא מעכבת, אך עדיין צריך להזכיר לפחות פעם אחת כדי לקדש את החודש, ולכן אם שכח יעלה ויבוא יכול לקדש את החודש בתפילה הבאה. בה"ג וסמ"ק אכן נחלקו אם להרחיב את רש"י למוסף שבת ויו"ט.
למרות שלרש"י מוסף היא הוספת תפילה, עדיין ניתן לדבר על משמעות כפולה, של הוספת תפילה ושל קרבן, ובדיעבד ניתן להסתפק בצד הוספת התפילה.
הרחקנו לכת ע"פ בעל המאור שרוצה להתפלל בכל תפילות ראש השנה תשע ברכות, והסקנו שמוסף הוא ביטוי לקדושת היום, ולכן מוסיפים לו הוספות שונות (תקיעת שופר ותפילות טל וגשם).
סיכום מאת צבי שיננזון שיעור ד' מחזור נ"ב. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב:
תפילת מוסף
פתיחה
המשנה בפרק רביעי בברכות עוסקת בחיוב תפילת מוסף ומביאה מחלוקת משולשת איך מתפללים אותה:
משנה. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר, וחכמים אומרים: בחבר עיר ושלא בחבר עיר; רבי יהודה אומר משמו: כל מקום שיש שם חבר עיר - יחיד פטור מתפלת המוספין.
תלמוד בבלי ברכות דף ל עמוד א
מה זה חבר עיר?
בד"כ בתפילה דנים ביחיד או בציבור, וכאן המשנה מזכירה מושג לא מוכר ולא ברור - 'חבר עיר'. המושג מופיע בעוד שלושה הקשרים ברחבי הש"ס, תקיעות בר"ה, חלוקת צדקה וכבוד תלמידי חכמים.
לגבי צדקה וכבוד תלמידי חכמים הכוונה ב'חבר עיר' היא לתלמיד חכם שהוא החבר של העיר ("תלמיד חכם המתעסק בצרכי צבור", רש"י מגילה כז:). לאדם כזה משאירים את ניהול הצדקה.
לעומת זאת כאן רש"י מסביר שהכוונה היא לציבור:
אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר - לא תקנוה אלא בצבור, חבר עיר - חבורת העיר, אבל לא ליחיד.
רש"י ברכות דף ל עמוד א
על פניו לא מדובר בסתם ציבור כמו שאפשר להבין מהראשונים, כיוון שאז היה ניתן לדבר על ציבור ולא על חבר עיר, והפני יהושע מקשה זאת:
דאכתי יש לדקדק על ל' חבר עיר ששנו כאן ומ"ש דנקט ליה בהאי לישנא וטפי הו"ל למיתנא אין מתפללין תפלת המוספין אלא בציבור או בעשרה
פני יהושע ברכות דף ל עמוד א
נראה שלמרות שבכל בית כנסת יש מושג של ציבור וניתן לומר דברים שבקדושה, רק בבית הכנסת המרכזי בעיר יש מושג של חבר עיר. בשביל מוסף לא מספיק ציבור כלשהו, אלא צריך את הציבור שמייצג את כל אנשי העיר. כך גם בצדקה - גבאי או מתנדב לא מספיק טוב, אלא צריך תלמיד חכם שיכול לייצג את כולם.
אם כן יוצא שמוסף הוא לא סתם תפילה של ציבור, אלא תפילה של הציבור.
דעות התנאים
נעיין בשיטות התנאים.
הגמרא מסבירה שההבדל בין ר' אלעזר בן עזריה לר' יהודה הוא "יחיד שלא בחבר עיר". כלומר, לפי ר' אליעזר בן עזריה חיוב מוסף הוא בציבור בלבד ואין ליחיד כלל חיוב להתפלל מוסף, ואם התפלל אולי יברך ברכות לבטלה. לעומתו, ר' יהודה חושב שיש חיוב על היחיד להתפלל מוסף, אך הוא נפטר בתפילת חבר העיר.
בניגוד לשניהם, שיטת חכמים היא שמוסף הוא בין בחבר עיר ובין שלא בחבר עיר, וכאן יש מקום לדבר כבר על חובת יחיד עצמאית.
ר' אלעזר בן עזריה- מוסף כתפילת שבח
למה שתפילת מוסף תהיה תפילת ציבור בלבד?
ר' יונה מנסה לענות:
דס"ל דכיון שאין בה אלא שבח שאין בה תחנונים כמו בי"ח וגם אין אנו מתפללים אותה כנגד תפלת תחנונים של חול כמו שאנו מתפללים תפלת יוצר או תפלת מנחה די בשהצבור בלבד יתפללו אותה
רבינו יונה ברכות דף כ עמוד ב
מהסבר זה נראה שאין בעיה שיחיד יתפלל מוסף למרות שזה מיותר. תפיסה כזו מובילה ישירות לר' יהודה שהיחיד נפטר על ידי תפילת הציבור, אבל אמור להיות הבדל ראב"ע לר' יהודה.
מהניסוח של תוס' ר' יהודה החסיד ניתן להעמיק את ההסבר. חזן יכול לשבח עבור הקהל, אך לא נכון להתחנן עבור השני כמו שלא ניתן לבכות עבור אדם אחר. לכן ר"י אומר שאם האדם לבדו ואין מי שישבח בשבילו, הוא צריך לשבח בעצמו.
ר' אלעזר בן עזריה- מוסף כתחליף לקרבן מוסף
אולם, נראה שהפשט לא כדברי ר' יונה. בניגוד לשחרית ומנחה שקשה לראות אותם כתחליף לתמידים (כמו שראינו בשיעור שעבר), מוסף הוא כנגד קרבן ציבור בגדר של 'נשלמה פרים שפתינו' ולכן יחיד לא יכול להתפלל אותו, שהרי יחיד לא יכול להקריב מוסף. מאותה סיבה תוס' בדף כו: מסבירים שאין תשלומין למוסף כי הוא לא רחמי אלא בגדר 'נשלמה פרים שפתינו'.
המאירי הולך בכיוון דומה:
ר' אליעזר אומר אין תפלת המוסף אלא בחבר עיר ר"ל בצבור ששאר תפלות שהיו מתקנת אבות ראוי לחייב בהן את היחידים שהם כל עצמן תקנת יחידים הם ואין צריך לומר שהרבים חייבים בהם שהרי אנשי כנסת הגדולה חזרו וסמכום על התמידים אבל תפלת המוסף שלא היתה תקנת יחיד כלל שהרי לא מתקנת אבות היתה אין חיובה הבא מצד רבים ר"ל כנסת הגדולה אלא לרבים ר"ל צבור ובשליח צבור
בית הבחירה למאירי ברכות דף ל עמוד א
האבות התפללו רק שלוש תפילות שניתן להתפלל ביחיד או בציבור, אבל תפילת מוסף שנתקנה רק כנגד קרבן המוסף, ניתן להתפלל בציבור בלבד.
האחרונים פיתחו את הרעיון הזה והסיקו ממנו מסקנות הלכתיות. רעק"א באו"ח סי' קו מביא את הצל"ח שפוטר נשים ממוסף כי היא לא רחמי, וממילא נשים נפטרות ממנה כי הזמן גרמא. גם הבשמים רא"ש פוטר נשים, בטענה ש"אשה לא היתה שוקלת" ולכן "אין לה חלק בקרבנות צבור" (אולם נראה שאף שהיא לא שוקלת עדיין יש לה חלק) ויש אחרונים שמצריכים שהחזן במוסף יהיה מעל גיל 20.
בכל מקרה, רואים כאן כיוון מרכזי שמסמיך את תפילת מוסף לקרבן מוסף, ולכן ברור למה יש צורך דווקא בחבר עיר.
חכמים שחולקים יכולים לטעון שלמרות שהתפילה נתקנה כנגד קרבן מוסף, עדיין צריך שכל הציבור יתפלל כדי ליצור תפילת ציבור, אולם יכול להיות שהם כלל לא מקבלים את הצורך בתפילת ציבור בשביל מוסף.
בעיות בתפיסת מוסף כמקביל לקרבן מוסף
מנחה לפני מוסף
אלא שכאשר נכנסים לגמרא, רואים מספר סוגיות שמקשות לראות את תפילת מוסף כמקבילה לגמרי לקרבן המוסף.
בפרק רביעי הגמרא מביאה מחלוקת מה יעשה אדם שלא התפלל מוסף עם שחרית, וכעת הגיע זמן תפילת מנחה:
תנו רבנן: היו לפניו שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף - מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף, שזו תדירה וזו אינה תדירה. רבי יהודה אומר: מתפלל של מוסף ואחר כך מתפלל של מנחה, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת. אמר רבי יוחנן, הלכה: מתפלל של מנחה ואחר כך מתפלל של מוסף.
תלמוד בבלי ברכות דף כח עמוד א
השיקולים שהגמרא מביאה כדי להקדים את מנחה או מוסף, הם איזו תפילה תדירה או איזו תפילה עוברת.
לכאורה התשובה הייתה אמורה להיות פשוטה מאוד – מתפלל של מוסף ואחר של מנחה, כי במקדש הקריבו מוסף לפני תמיד של בין הערביים? הרי לא ניתן להקריב קרבן לאחר תמיד של בין הערביים (לפי תוס' מדאורייתא), אז איך ניתן להגיד לאדם להתפלל מוסף אחרי מנחה?
הרא"ה שם לב לבעיה:
ומיהא נמי שמעינן דתפלות אינן שוות לקרבן לגמרי דאלו בקרבן ודאי קרבן מוסף לעולם קודם לתמיד של בין הערבים ותמיד של בין הערבים לעולם אחרון כדקימא לן השלים עליה כל הקרבנות כלן. ואפשר דמשום הא אצטריך ר' יוחנן לעיל למפסק כרבנן להקדים של מנחה ואחר כך של מוסף משום דאתיא לה דלא כקרבנות ונכון הוא.
חידושי הרא"ה מסכת ברכות פרק ד דף כח עמוד א
ההשוואה בין תפילות לקרבנות לא שווה לגמרי, ולכן ר' יוחנן נצרך לפסוק שמקדימים את מנחה למוסף ולהדגיש שלא מתחשבים בכך שמוסף קרב לפני תמיד בין הערביים.
כלומר, יוצא שלא כל כך פשוט לומר שתפילת מוסף היא כנגד הקרבן בלבד.
הסוגייה המקבילה בזבחים
מקור בעייתי נוסף הוא הגמרא בזבחים שמנסה להוכיח שתדיר קודם למקודש:
תא שמע: תמידין קודמין למוספין, ואף ע"ג דמוספין קדישי. אטו שבת למוספין אהנאי, לתמידין לא אהנאי?... תא שמע: דאמר רבי יוחנן, הלכה: מתפלל אדם של מנחה ואח"כ של מוספין. אטו שבת לתפלת מוספין אהנאי, לתפלת מנחה לא אהנאי?
תלמוד בבלי זבחים דף צ עמוד ב
האחרונים שואלים - אם תפילות כנגד קרבנות למה יש צורך בראיה מהתפילות, אחרי שהגמרא דחתה את הראיה מהקרבנות עצמם?! לכאורה התשובה היא שאכן תפילות לא מקבילות לחלוטין לקרבנות, ושהתירוץ היה יכול להיות נכון רק לגבי קרבנות ולא לגבי תפילות.
טעה ולא הזכיר של ר"ח במוסף
הסוגייה הקשה ביותר היא בנוגע לטעות בהזכרת יעלה ויבוא:
והתניא: טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית - אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשחרית, בשחרית - אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במוספין, במוספין - אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה! - אמר ליה: לאו איתמר עלה, אמר רבי יוחנן, - בצבור שנו.
תלמוד בבלי ברכות דף ל עמוד ב
אדם ששכח יעלה ויבוא בשחרית או במוסף לא צריך לחזור כיוון שיכול לומר אותה בתפילה הבאה (למסקנה זה רק כאשר מתפלל בציבור/ רק בחזרת הש"ץ).
רש"י מסביר שהכוונה היא שהתפלל במקום מוסף תפילת שמונה עשרה רגילה: "שהתפלל אתה חונן".
השטמ"ק לא מבין: "דהיכי איפשר דיתפלל מוסף ויטעה בראש חדש". אין דבר כזה לשכוח יעלה ויבוא במוסף, הרי אין בו יעלה ויבוא? איך אפשר לצאת ידי מוסף עם תפילת שמונה עשרה?
מסיבה זו השטמ"ק בוחר לגרוס כגרסת הרי"ף שבה לא מוזכר מקרה זה.
תוס' מציפים את הבעיה הזו בסוגייה אחרת:
ומתוך הירושלמי משמע שהיו רגילין לומר י"ח ברכות שלמות במוסף של חול כגון בר"ח ובחול המועד ומיהו אנן סמכינן אהא דאמר פרק תפלת השחר (לקמן דף כט.) דקאמר תמני סרי תקון תשסרי לא תקון...
ועוד אומר הר"ר חיים דאיתא בתוספתא (דפ' ת"ה) בהדיא כמנהגנו... ובירושלמי נמי י"ל דטעות סופר הוא ול"ג של מוסף אלא בא ומצאן מתפללים וכן משמע בירושלמי פרק מי שמתו דגם זו המימרא כתובה שם ולא הזכיר של מוסף כלל.
תוספות ברכות דף כא עמוד ב
בתשובה הראשונה תוס' מודים לרש"י שתפילה רגילה עם יעלה ויבוא יכולה להתאים לר"ח וחול המועד, ומביאים ירושלמי שתומך בכך, אך מסקנתם היא להתפלל תפילה עם שבע ברכות, כי לא ניתן להוסיף ברכה מעבר ל18 ברכות (איסור קצת מוזר שלא ברור עד הסוף).
בתשובה השנייה ר' חיים טוען שאכן תפילה רגילה לא מתאימה למוסף, ובירושלמי יש טעות סופר.
ראינו שלפי שיטת הרא"ה, רש"י ותוס' בתשובתם הראשונה, קשה לראות במוסף 'נשלמה פרים שפתינו', ונראה שמוסף הוא בקשת צרכים רגילה שמזכירים בה מעין המאורע של ר"ח על ידי יעלה ויבוא.
איך נסביר אם כך את היחס בין מוסף לשאר התפילות? למה רק במוסף יש עניין של חבר עיר?
רש"י- מוסף כהוספת תפילה
נראה שלפי רש"י הקיום במוסף הוא התפילה הנוספת גם ללא התייחסות לקרבנות המוסף (כדברי הגמרא בשבת דף כד. ביחס לתפילות שבת: "יום הוא שנתחייב בארבע תפלות").
כך עולה מהגמרא שדנה לגבי השאלה כמה יש להעלות לתורה בתענית ציבור:
איבעיא להו: תענית צבור בכמה? ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף - ארבעה, אבל הכא דליכא קרבן מוסף - לא, או דלמא: הכא נמי איכא מוסף תפלה?
תלמוד בבלי מגילה דף כב עמוד א
הגמרא מתלבטת האם בראש חודש יש ארבעה עולים לתורה בגלל הקדושה וקרבן המוסף, או בגלל ריבוי התפילה ועוצמת הקשר עם ה', וגם בתענית ציבור מוסיפים תפילת נעילה.
הראשונים דנו כמה אפשר להשליך מהגמרא הזו שמדברת דווקא על ר"ח למקומות אחרים. הגרי"ד טען שהזכרת מעין המאורע בר"ח שונה מזו של ימים טובים. בעוד שבשבת וביו"ט אומרים 'קדושת היום', בר"ח אומרים 'מעין המאורע' (ע"פ ביצה יז.) כיוון שהוא לא קדוש (עדיין יש חובת הזכרת מעין המאורע ע"פ "כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו").
כך ניתן להגביל את דין טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא במוסף לר"ח בלבד. הזכרת מעין המאורע בר"ח אינה מעכבת, אך צריך לומר פעם אחת ביום יעלה ויבוא כדי לקדש אותו. כך, אדם ששכח בשחרית פספס את הקיום של מעין המאורע, ובתפילה הבאה הוא יקדש את החודש.
לכאורה החשבון הזה נכון רק ביחס לתפילות החול, אבל מוסף לכאורה אמורה להזכיר את הקרבן? בנוסף נעיר, שיש הטוענים שבמקדש יש קדושת יום בר"ח, ועל פי זה אמור להיות הזכרה מעכבת במוסף מדין קדושת היום כמו ביו"ט? רש"י מחדש שטענות אלו לא נכונות, ואפילו במוסף הזכרת היום לא מעכבת.
ע"פ ההסבר שלנו יוצא שיש מקום לחלק בין מוסף של ר"ח למוסף של יו"ט, והטור אכן מביא מחלוקת:
ובכ"מ שיחיד חוזר ש"צ חוזר אם טעה כשמחזיר התפלה חוץ מבר"ח שחרית שאם לא הזכיר יעלה ויבא אינו חוזר שלא להטריח על הציבור כתב בס"ה על שם ה"ג שגם בתפלת המוסף אין מחזירין אותו מפני טורח ציבור ודוקא בר"ח אבל בשבת וי"ט מחזירין ובסמ"ק כתב דאפילו בשבת וי"ט נמי אין מחזירין והכי מסתבר דמאי שנא שבת וי"ט מר"ח
טור אורח חיים הלכות תפילה סימן קכו
הטור מביא מחלוקת בין בה"ג שמקבל את רש"י אך מצמצם אותו לר"ח, לבין הסמ"ק שמרחיב את רש"י אפילו ליו"ט ושבת (למרות שהטור עצמו לא מקבל את רש"י).
נמצאנו למדים שלפי רש"י משמעות תפילת מוסף היא תפילה נוספת ביום, כדי להרבות בעמידה כנגד ה'. כמובן שזה לא סותר את ההשוואה לקרבן המוסף, וניתן לדבר על משמעות כפולה. יש במוסף צד אחד של הוספת תפילה וצד שני של 'נשלמה פרים שפתינו', ובדיעבד אפשר לצאת ידי חובה בהוספת תפילה בלבד גם ללא הזכרת הקרבן. ראשונים אחרים צמצמו הבנה הזו לירושלמי.
בעל המאור- מוסף כביטוי לקדושת היום
ישנן כמה הוספות שהמשנה מצמידה למוסף, שלכאורה לא קשורות לקרבנות, כמו תקיעת שופר, ותפילות גשם וטל. האם זה מקרה שהן התגלגלו למוסף, או שקיימת זיקה הדוקה ומהותית?
הירושלמי בר"ה שואל למה בשחרית אומרים הלל ובמוסף תוקעים בשופר:
רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי מַעֲשֶׂה שֶׁאִירַע. פַּעַם אַחַת תָּקְעוּ בָרִאשׁוֹנָה וְהָיוּ הַשּׂוֹנְאִים סְבוּרִין [שֶׁמָּא] עֲלֵיהֶן הֵן הוֹלְכִין וְעָמְדוּ עֲלֵיהֶן ןַהֲרָגוּם. מִיגּוֹ דְּאִינּוּן חֲמֵי לוֹן קָרְאֵיי שְׁמַע וּמַצְלִיִין וְקוֹרְאִין בְּאוֹרַיְתָא וּמַצְלֵיי וְתָקְעִין. אִינּוּן אָמְרִין. בְּנִימוֹסוֹן אִינּוּן עֲסִיקִין. וְאָמַר אַף בְּהַלֵּל כֵּן. לֵית כָּל־עַמָּא תַּמָּן. וְאָמַר אַף בִּתְקִיעָה כֵּן. לֵית כָּל־עַמָּא תַּמָּן.
אָמַר רִבִּי יוֹנָה. כְּתִיב וְאוֹתִ֗י י֥וֹם יוֹם֙ יִדְרוֹשׁוּן. זוֹ תְקִיעָה וַעֲרָבָה. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לִֵוי בְשֵׁם רִבִּי אֲלֶכְסַנְדְּרִי שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. שִׁמְעָ֤ה יְי צֶ֗דֶק זוֹ קִרְיַת שְׁמַע. הַקְשִׁ֥יבָה רִינָּתִי זוֹ רִינּוּן תּוֹרָה. הַאֲזִ֥ינָה תְפִילָּתִי זוֹ תְפִילָּה. בְּ֝לֹ֗א שִׂפְתֵ֥י מִרְמָה זוֹ מוּסָף. מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ. מִ֭לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ֣י יֵצֵ֑א. אָמַר רִבִּי אָחָא בַּר פָּפָּא קוֹמֵי רִבִּי זְעוּרָה. שַׁנְייָא הּיא. שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בְּמוּסָף. אָמַר רִבִּי תַחְלִיפָא קַיסָרִייָא. קִרְייָא אָמַר כֵּן. י֥וֹם תְּרוּעָ֖ה וַעֲשִׂיתֶ֨ם.
ירושלמי, ראש השנה פ"ד ה"ח
לפי התשובה הראשונה שגם הבבלי מביא בקיצור, כאשר תקעו בשחרית התקיעה הצטיירה כקריאה למרד, ולכן חיכו למוסף כדי להראות שהיא חלק מסדר התפילה.
התשובה השנייה מקשרת את תקיעת שופר דווקא למוסף. ייתכן שהקשר הוא בין התקיעות וקרבנות המוסף. אולם ניתן להסתמך על ברכות מלכויות זכרונות ושופרות, ולטעון שהקשר הוא כיוון שמוסף מאפיין את היום וקדושתו. יתכן שכך עולה מדברי בעל המאור שתמה למה אין בכל תפילות ר"ה תשע ברכות:
ואני אומר כי משרש ההלכה אין בר"ה שבע ברכות אלא תשע הן לעולם, בין בערבית בין בשחרית בין במוסף בין במנחה, כמו שתראה בפרק תפלת השחר (ברכות כ"ט.): הני שמונה עשרה כנגד מי, הני שבעה דשבתא כנגד מי, הני תשע ברכות דראש השנה כנגד מי. נראה לנו מכאן שאין לנו לחלוק בתשע ברכות בכל תפלות היום, כמו שאין לך לחלוק בשמנה עשרה של חול ובשבע של שבת
בעל המאור ראש השנה דף יב עמוד א
כלומר, מלכויות זכרונות ושופרות לא מחוברות לתקיעת השופר, אלא הן אפיון של קדושת היום ולכן צריך לברך אותן בכל תפילות ר"ה. להלכה אנחנו אומרים אותן רק במוסף, אז אם נקבל את העקרון של בעל המאור בצירוף ההלכה יצא לנו שתפילת מוסף מאפיינת את היום. מודל דומה קיים בתענית, שתוספת הברכות שמאפיינות את היום קיים רק בתפילה נעילה. בעל המאור עצמו דוחה טענה זו, כי ברכות שמאפיינות את היום אמורות להיות בכל התפילות (הרמב"ן אכן מציע שגם בתעניות תהיה תוספת ברכות לכל התפילות).
יוצא לנו שמוסף מבטאת את קדושת היום, בכך שהיא תפילה נוספת שלא מתפללים אותה ביום יום. ממילא תקיעת שופר נמצאת במוסף לא בגלל הקרבן, אלא כי ר"ה כיום תרועה צריך לבוא לידי ביטוי דווקא בתפילת מוסף. גם בתענית יום הצעקה מתבטא דווקא בתפילת נעילה, שהיא התפילה שנוספת דווקא בתענית.
לגבי קביעת תפילות גשם וטל במוסף המצב יותר מסובך. הירושלמי מסביר שבשחרית לא כל העם נמצאים בבית כנסת, ובעל המאור טוען שדעת האדם מתיישבת עליו רק במוסף, אך ניתן לטעון שעיצומו של יום מתנקז דווקא למוסף ושקיים קשר בין הרגלים לחילופי הענות, ולכן מתפללים דווקא במוסף את תפילות הגשם והטל.
הערות
א. כאמור, חבר עיר מופיע גם בהקשר של תקיעות במהלך תפילת ר"ה:
רב פפא בר שמואל קם לצלויי, אמר ליה לשמעיה: כי נהירנא לך - תקע לי. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא בחבר עיר. תניא נמי הכי: כשהוא שומען - שומען על הסדר, ועל סדר ברכות, במה דברים אמורים - בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר - שומען על הסדר, ושלא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע - חבירו תוקע לו, ויחיד שלא בירך - אין חבירו מברך עליו.
תלמוד בבלי ראש השנה דף לד עמוד ב
הצורך בחבר עיר כאן יכול לנבוע או מתקיעת השופר והברכות, או מתפילת מוסף כפי שהסברנו לעיל (ליחיד שמתפלל יש פחות יחוד במוסף בגלל הקשר לקרבן).
ב. בעל המאור והרמב"ן טוענים שגם בתפילת נעילה של תענית צריך חבר עיר. זה רעיון דומה למה שהזכרנו - תענית היא לא עסק של יחיד, אלא של ציבור ולכן מוציאים תיבה לרחובה של עיר ויש לסגור את כל החנויות. מאותה הסיבה הרמב"ן מסביר שאין תענית ציבור בבבל, כי רק בארץ יש קיום של ציבור.
ג. חכמים במשנה אומרים שבמוסף לא צריך חבר עיר. מה יהיה על הזכרת הקרבן? שאלנו בהתחלה האם לפי חכמים מוסף הוא קיום יחיד או ציבור, ואפשר לומר שבזה בדיוק נחלקו חכמים וראב"ע. כלומר, גם אם מוסף הוא כנגד הקרבן עדיין אפשר לומר שכל יחיד משתתף בחובת הציבור. ע"פ דברינו שמדובר בקידוש היום אז ראב"ע יאמר שרק הציבור מקדש את היום והוא עושה את זה במוסף כי זו התפילה המקדשת את היום.
עיון נוסף
ניתן לטעון שרק כאשר מצמידים את מוסף לשחרית יש קיום של 'נשלמה פרים שפתינו', לעיון ראה ברייתא סדר מערכה, יומא דף ע במחלוקת ר' עקיבא ור' אליעזר, ובתוס' כח. ד"ה 'ושל מוספין'.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)