סנהדרין | דף פג | איסור טבל
סוגייתנו מביאה מחלוקת בדין זר שאכל תרומה: רב כהנא ורב אסי נוקטים כתנא של הברייתא המובאת בסוגיה, שדינו מיתה בידי שמיים, ואילו רב מחייב אותו מלקות בלבד.
שיטת רב נראית תמוהה: הרי הוא לא חלק על הדין הראשון בברייתא, שהאוכל טבל חייב מיתה; אם כן, כיצד ייתכן שעונשו של האוכל טבל – דהיינו תבואה שטרם הופרשה ממנה תרומה – יהיה חמור מעונשו של האוכל תרומה?!
בספרו אתוון דאורייתא (כלל ב) ביאר ר' יוסף ענגל שלפנינו מחלוקת יסודית בהבנת איסור טבל. לדעת תנא דברייתא, טבל אסור משום התרומה המעורבת בו, ועל כן שווה עונש התרומה ועונש הטבל. רב, לעומת זאת, סבור שאלו שני איסורים שונים, ואף עונשיהם שונים.
ר' יוסף ענגל עצמו מקשה (על פי התוספות יבמות פו ע"א ד"ה מה תרומה) על תנא דברייתא: כיצד אפשר לומר שטבל אסור משום התרומה המעורבת בו? סוף סוף, גם כוהן שאכל טבל חייב מיתה! תשובתו של ר' יוסף ענגל היא שהתרומה ניתנת לה', והכוהנים זוכים באכילתה כמתנה משולחן גבוה. על כן קודם ההפרשה נחשבים גם הכוהנים כזרים אצל התרומה.
אומנם ר' יוסף ענגל אינו עונה על השאלה כיצד יכול רב להחמיר בטבל יותר מאשר בתרומה. ונראה לבאר שיש הבדל מהותי בין האיסורים: המוקד של איסור אכילת תרומה הוא אכילת דבר המיועד לכוהנים, ואילו איסור אכילת טבל – עיקרו באכילה ללא הפרשה. אכילה ללא הפרשה אינה רק זלזול בפירות תרומה פרטיים אלא גם זלזול בעצם החובה להפריש, ועל כן היא חמורה מאכילת תרומה.
להרחבה מומלץ לעיין בדברי האתוון דאורייתא שם במילואם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)