עיבור השנה בזמננו

אריאל פלנר (מחזור יח)

 הלוח העברי היום מורכב משלושה גורמים שונים בלתי תלויים זה בזה:

א.   היום [1] - סיבוב כדור הארץ סביב עצמו – "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" (בראשית א', ה).

ב.   החודש – סיבוב הירח סביב כדור הארץ. החודש מתחיל, כשהירח חותך את הקו העובר בין כדור הארץ לשמש, לרגע זה נקרא המולד. לומדים זאת מהפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות י"ב, ב) ואומר על זה המדרש: "דמות של לבנה בחידושה הראה לו הקב"ה למשה ואמר לו - כזה ראה וקדש".

ג.   השנה – סיבוב הארץ סביב השמש. על השנה העברית להיות מותאמת לשנת החמה, שכן לחגים תקופות מסויימות, שבהן צריכים לחול: פסח צריך לחול בזמן האביב, שבועות – בזמן הקציר, ואת סוכות עלינו לחוג בזמן האסיף, ותקופות אלה תלויות במצב, שבו נמצא כדור הארץ ביחס לשמש.

כדי לתאם בין שלושת הגורמים הללו, קיימות בלוח העברי שתי פעולות:

א.   קידשו החודש – מכיוון שהחודש נמשך עשרים ותשעה ימים וחצי בקירוב, ואי אפשר להתחיל את החודש באמצע היום, שהרי "ימים אתה מחשב לחודש ואי אתה מחשב שעות לחודש" (מגילה ה.), עלינו לעשות את החודש פעמים בן 29 יום ופעמים בן 30 יום.

ב.   עיבור השנה – 12 חודשי הירח הם בקירוב 354 יום, ושנת החמה היא בת 365 ימים. אי אפשר לה לשנה, שתורכב משנים עשר חודשים בני 30 יום וחודש אחד בן 11 יום, כי אז לא יתחיל החודש הראשון של השנה הבאה בזמן חידושה של לבנה, והחודשים לא יהיו מותאמים למהלך הירח. לפיכך אנו עושים בחלק מהשנים 12 חודשים ולחלקן מוסיפים עוד חודש, והן שנים בנות 13 חודשים – שנים מעוברות.

עיבור השנה על ידי בית דין

בתקופת חז"ל בית דין היה ממונה על עיבור השנים, ומדי שנה היו בית דין מתכנסים בחודש אדר כדי לקבוע, האם יש לעבר את השנה. הבחנים (= הקריטריונים), שעל פיהם היו קובעים, האם השנה צריכה עיבור, מפורטים במסכת סנהדרין (יא:):

"תנו רבנן על שלשה דברים מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה. על שנים מהן מעברין ועל אחד מהן אין מעברין."

'אביב' ו'פירות האילן' הם גורמים הקשורים בתבואה וביבול של השנה. איחור בבישול התבואה ופירות האילן מצריך עיבור של השנה, כדי שאפשר יהיה להקריב את העומר ואת הביכורים (סנהדרין יא: רש"י ד"ה "על האביב").

התקופה היא גורם אסטרונומי, שהגמרא מרחיבה עליו את הדיבור בהמשך (שם יג.:). השנה מחולקת לארבע תקופות המקבילות לארבע עונות השנה. תקופת ניסן (תקופת האביב) מתחילה באביב ביום שבו שווה אורך היום לאורך הלילה (= וזהו העשרים ואחד במרץ); תקופת תמוז (תקופת הקיץ) מתחילה ביום הארוך ביותר; תקופת תשרי (תקופת הסתיו) נפתחת ביום השוויון הסתווי ויומה הראשון של תקופת טבת (החורף) הוא היום הקצר ביותר בשנה. מסקנת הגמרא בסנהדרין אינה ברורה כל צורכה, אולם מן הגמרא בראש השנה (כא.)   עולה הנחיה ברורה:

"שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא: כד חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תחוש לה. דכתיב: (דברים טז) 'שמור את חדש האביב' שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן."

לאמור: אם ט"ו בניסן, היום הראשון של חג הפסח, אינו חל בתקופת האביב, ותקופת טבת נמשכת עד ט"ז בניסן, יש לעבר את השנה [2]. וכן פסק הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ד ה"ב):

"... בית דין מחשבין, ויודעין:  אם תהיה תקופת ניסן בשישה עשר בניסן, או אחר זמן זה מעברין אותה השנה... ועל סימן זה סומכין ומעברין, ואין חוששין לסימן אחר" [3]

מחזור י"ט

בימינו אין כל משמעות הלכתית לכללי עיבור השנה, היות שאנו מסתמכים על החשבון ומשתמשים במחזור של 19 שנים, שמעברים בו 7 שנים ושאר 12 השנים הן שנים פשוטות. השנים המעוברות בכל מחזור הן שנים קבועות וסדרן הוא: ג, ו, ח, יא, יד, יז, יט, וכל שאר השנים הן פשוטות. מספר החודשים ב-19 שנים שמהן 7 מעוברות הוא 235, שהם 19 שנות חמה, ולפיכך תקנו מחזור בן י"ט שנים. מסתבר שסדר העיבורים בתוך המחזור לא נקבע באופן שרירותי, אלא נועד לחפות על העדר בית דין המעבר שנים. כלומר, סדר עיבורים זה נתקן בהתאם לכללי העיבור, שנהגו בזמן, שבית דין היה מעבר את השנים.מכיוון שאין אפשרות לצפות מראש באיזו שנה לא תגדל התבואה די הצורך, והיות שעניין זה של תבואה בשלה אינו משמעותי בהעדר מקדש, יש לומר, שמחזור י"ט נתקן על סמך העיקרון של התקופה. דווקא השנים האלו נקבעו שנים מעוברות, משום שבשנים אלה נסתיימה תקופת טבת לאחר תחילת הפסח, והעיבור נצרך, כדי שהפסח יהיה בחודש האביב. ואכן, יש מי שבדק ומצא, כי סדר העיבורים פתר בעיה זו של תקופת האביב בצורה מדויקת, וכי השנים המעוברות הן שמאפשרות את היות חג הפסח באביב בכל שנה [4].

אי הדיוק במחזור י"ט

אילו מחזור י"ט היה שווה בדיוק ל-19 שנות חמה, כל שנה במחזור הייתה צריכה לחול באותו מצב ביחס לשמש בדיוק כפי שהיה 19 שנים לפני כן. ברם, חישוב מדוקדק מראה, כי מחזור י"ט אינו שווה בדיוק ל-19 שנות חמה, אלא ארוך ממנו בכשעתיים.משמעות הדבר היא, שכל תאריך בשנת החמה חל בלוח העברי שעתיים מוקדם יותר מאשר במחזור הקודם. במשך השנים ההפרש מצטבר ו-12 מחזורים יוצרים הפרש של כיממה. כשנתקן המחזור עיברו את שנים שבהן הפסח היה אמור לחול בתקופת טבת. כדי שיחול בתקופת האביב. לדוגמה: שנה שיום התקופה – כ"א במרץ – היה אמור לחול בה בי"ז בניסן – עוברה. אולם מאות שנים אח"כ, בשנה המקבילה בתוך המחזור, יחול יום התקופה לפני פסח, היות ששנות החמה הולכות ומקדימות ביחס ללוח העברי, ולא יהיה צורך בעיבור. אף על פי כן השנה תהיה מעוברת, הואיל וכך תיקנו מאות שנים לפני כן. דוגמה לכך היא שנת התשמ"ו, שתהייה מעוברת, אך גם אילו לא הייתה מעוברת, היה הפסח חל לאחר 21 במרץ. כלומר, בתקופת האביב. הדבר מעורר בעיה, היות שעיבור שנה ללא צורך גורם לכך, שפסח חל לאחר ה-20 באפריל, ואילו חודש האביב הוא בין 21 במרץ ל-20 באפריל. אם כן, יוצא, שפסח חל לאחר תום חודש האביב (וכך אכן קרה בתשמ"ו)!

בעיה זו מתעוררת בשלוש מתוך שבע השנים, אשר מעברים אותן, והן השנים ח, יא, יט [5].

תיקון הלוח

פיתרון פשוט לבעיה שהוצגה, יכול להיות שינוי סדר השנים המעוברות בתוך המחזור, לאמור: במקום לעבר את השנים – ח, יא, יט, שאינן צריכות עיבור, נעבר במקומן את השנים שאחריהן – ט, יב, א, וכך יהיה סדר המעוברות א, ג, ו, ט, יד, יז – השנים שאכן זקוקות לעיבור. (יש להעיר, כי גם שינוי זה יכול להיותתקף רק למספר מאות שנים, עד שתיווצר שוב אי התאמה. ואז יהיה צורך לשוב ולשנות את סדר השנים המעוברות.)

בדברינו הבאים נבחן הצעה זו לתיקון הלוח.

האם אמנם צריך לתקן את הלוח?

חודש האביב או תקופת האביב

ראשית ברצוני להבהיר, כי בדיעבד כל יום שיקבע לחגים הוא מקודש, כפי שאומרת המשנה (ר"ה כה.):

"... אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו"

וכן אומרת הגמרא שם:

"אתם אתם אתם ג' פעמים, אותם אפילו שוגגים, אותם אפילו מזידין, אותם אפילו מוטעין"

השאלה היא, האם לכתחילה צריך לתקן את הלוח. הגמרא אומרת (ר"ה כא., סנהדרין יג:): "'שמור את חודש האביב' – שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן." ומפרש רש"י: "שמור שיהא חודש ניסן של חמה נמשך לתוך ימי חידושה של לבנה, דכתיב – חודש, ואין לשון חידוש נופל אלא על הלבנה המתחדשת". משמע מרש"י, ש"חודש האביב" הוא חודש ניסן של חמה, כלומר חדש האביב האסטרונומי (כ"א במרץ עד כ' באפריל) והדרישה היא שלפחות היום האחרון של חידוש הלבנה בניסן, דהיינו היום האחרון שהלבנה מתמלאת (כלומר ט"ו בניסן), יחול בחודש האביב. בזמננו בשנים ח, יא, יט חל פסח לאחר תום חודש האביב, כלומר, חודש ניסן של חמה מתחיל בחידוש אדר שני. ולא בחידוש ניסן בניגוד לדרישה.

הב"ח משמיט את המילה "חודש", וכן ברש"י בראש השנה כא.לא מוזכרת המילה "חודש", ואז הדרישה היא "שמור שיהא ניסן של חמה (ולא חודש ניסן של חמה) נמשך לתוך חידושה של לבנה". מסתבר, שהכוונה לתקופת ניסן, והיא צריכה להיות בחידוש ניסן ולהמשך לאחריו. ואז למרות שהתקופה מתחילה בחידוש אדר שני, היא חלה גם בחידוש ניסן וגם לאחריו, ואין בעייתיות עם הלוח שלנו, מכיוון שפסח חל בתקופת האביב [6].

הכלל ששלח רב דחנא בר אבון לרבא הוא: "כי חזית דמשכה תקופת ניס עד שיתסר בניסן, עברה לההיא שתא". רב הונא חשש ששנה כזו תישאר פשוטה, ואז פסח יחול בתקופת טבת (בחורף) ולכן אמר לו לעבר שנה כזאת. ברם, אין שום התייחסות בגמרא לשאלה, האם מותר לגרום לפסח לחול בתקופת האביב לאחר חודש האביב. ולפיכך אין אפשרות לדייק מהגמרא בראש השנה לנידון דידן.

האם מותר לעבר שנים שאינן צריכות עיבור?

איתא בגמרא (סנהדרין יב:): "אין מעברין את השנה... משנה לחברתה". וביאר רש"י: אם שנה הבאהצריכה להתעבר, אין מעברין שנה זו תחתיה, אלא הצריכה תתעבר". ברור שהכוונה לעיבור מפני התקופה,שכן אי אפשר לדעת שנה מראש על תבואת השנה הבאה. כעין זה כתב גם הרמ"ה (מובא במפרש על הרמב"ם הלכות קידוש החודש, פ"ד הט"ז): "דכשם שמצווה מן התורה לעבר בזמן שהשנה ראויה, כך מצווה שלא לעבר בזמן שאין השנה ראויה לעבר". מדברים אלה עולה, שאסור לעבר שנה שאינה צריכה עיבור.

מאידך, מצינו שיקולים אחרים – מלבד סימני האביב – שבגללם היו מעברים את השנה. אחד מהם הוא "עיבור לצורך" (סנהדרין יא.), כגון: גשרים הרוסים, שמעכבים את עולי הרגלים בדרך לירושלים לפני הפסח – מעברים בגללם את השנה [7]. כמו כן "אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית" (סנהדרין יב.), כדי שלא להאריך את משך איסורי עבודת הקרקע ואיסורי חדש, ומסתבר, שאם יש צורך לעבר בשביעית מפני התקופה מעברין בערב שביעית, גם אם מבחינת התקופה היא עצמה אינה צריכה לכך. זאת אומרת, שהשנה נקראת "ראויה לעבר" לא רק אם צריכה עיבור בגלל התקופה, אלא גם מחמת צרכים אחרים, והאיסור לעבר את השנה הוא רק כשאין שום צורך לעברה. מסתבר, שהשנים ח, יא, יט, שבתקופתנו אינן צריכות עיבור, הן בגדר שנים שאינן ראויות לעבר, ומשמע לכאורה שבגלל גורם זה יש לתקן את סדר העיבורים בלוח.

הלוח המועדף

דיוננו התבסס עד כה, על ההנחה, שאין הבדל בין התקופה, שבית המקדש היה קיים, ובין תקופתנו, שבית המקדש אינו עומד על תלו. סברנו, כי כשם שלגבי זמן המקדש נאמר לשמור את חודש האביב ולא לעבר ללא צורך, כך הדברים אמורים גם לגבי זמננו. ברם, מקורות אחדים מעידים שאין הדבר כך. רבנו חננאל (ראש השנה כא. ד"ה "שתהא נופלת בו") מסביר:

"זה הדבר (= עיבור השנה אם פסח נופל בתקופת טבת) היה נוהג בזמן שבית המקדש היה קיים, וזה אחד מן הדברים המסורים בידי בית דין בזמן שהיה האביב קרב. אבל עכשיו, שאין אביב, לא חיישינן להא דשלח רב הונא."

הירושלמי (שקלים פ"א ה"ב) לומד: "'שמור את חדש האביב' – שומרהו שיביאוהו בחידושו". הירושלמי והר"ח סבורים, שחודש האביב הוא החודש שבו קרבן האביב קרב, ובזמננו שאין הקרבן כל זה אינו שייך [8]. לפי שיטתם, העיבור בזמננו נעשה, כדי שיהיה תיאום בין הירח לשמש, וכמו שכותב המאירי בפרק א בסנהדרין, שבזמן הזה "לא הוצרכנו אלא לחשבון הכללי ואין לנו לחזור אחרי הפרטים".

מדברי הרמב"ם עולה, כי ההבדל הוא בין עיבור ע"י בית דין, ובין עיבור על פי החשבון:

"כל שאמרנו... ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל... אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום. ודבר זה הלכה למשה מסיני... ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה..." (הלכות קידוש החדש פ"ה הלכות א-ב)

וכל עוד אנו מחשבים את העיבור, אין לנו להסתמך על גורמים אחרים, ורק כללי מחזור י"ט קובעים את עיבור השנה. וכשתשוב העטרה ליושנה, ותשוב סנהדרין ללשכת הגזית, הם ישובו להסתמך בעיבור השנה על כל הגורמים המנויים בסנהדרין.

רב סעדיה גאון (הובא ברבנו בחיי לשמות י"ב ב) חולק על הרמב"ם וסובר כי עיקר העיבור הוא על פי חשבון, ומה שנהגו לעבר על פי ראייה, זה כדי להוכיח לצדיקים שהחשבון אכן מדוייק. לפי זה ייתכן שהיום "יש לחזר אחרי הפרטים", מכיוון שלא יחזרו לעבר על פי הראייה גם לאחר שתתחדש הסנהדרין.

האם רשאים אנו לתקן את הלוח?

ידוע הדבר, שקידוש כל חדש ושנה מצריך בית דין, ונשאלת השאלה מי קידש ועיבר את השנים בזמננו? כותב בעל המאור (בחידושיו לראש השנה כ.):

"עוד אם יקשה המקשה עלינו מקדושת מועדי ה' שהיא נוהגת היום בלא קידוש בית דין, אף על פי שהן צריכין מן התורה... נשיב ונאמר – כי בימי הלל ב"ר יהודה נשיאה, שהתקין לנו לקבוע המועדים על פי חשבון, נתקדשו כל המועדות על פיו לכל הדורות הבאים אחריו."

משמע מכאן, שאת שנת התשמ"ו עיבר כבר הלל הנשיא ואז ודאי שאין לנו סמכות לבטל את הקביעה של דין סמוכין, ו"עכשיו שאין לנו סמוכין ואנו סומכים על חשבון הקביעות המסורה לנו מהלל אין חוששים כלל לענייני התקופה" (פני יהושע רה"ש כא.).

לדעת הרמב"ם, לעיבור על פי החשבון יש תוקף, משום שמסתמכים על היהודים היושבים בארץ ישראל (ספר המצוות מ"ע קנ"ג; הלכות קידוש החודש פ"ה הי"ג). לפי זה, הסמכות נתונה ביד יושבי הארץ לשנות את העיבור, שהרי על הסכמתם הוא עומד, ואם כן יכולים חכמי ארץ ישראל בזמננו להחליט על תיקון הלוח. ואף כ לדעת הרמב"ם עצמו נראה, שאין לסטות מן החשבון שנקבע, כפי שדייקנו לעיל מראשית פרק ה' בהלכות קידוש החודש. לדעת הראשונים שסוברים כרמב"ם בעניין תוקף הלוח, נראה שחכמי ארץ ישראל יכולים לתקן את הלוח.

יש מן האחרונים (למשל רצ"ה יפה בספרו "קורות חשבון העיבור"), שהרחיקו לכת וטענו, כי הלל נשיאה, שתיקן את הלוח, קבעו על דעת, שאפשר יהיה לתקנו ולשנותו, אם יתברר שאינו מדוייק דיו. לאור דברים אלה, מצדדים הם בתיקון הלוח על פי מה שהוברר, שניתן לדייק יותר בקביעת המועדות על ידי שינוי סדר העיבורים.

לסיום, ברצוני להדגיש שכל דברינו הם בגדר הרהורים בלבד. ברור שבגלל ריבוי הזרמים ביהדות הדתית, כל עוד לא יקום מוסד תורני והלכתי עליון המקובל על כל הציבור היהודי לפלגיו ותפוצותיו אסור לשנות את הלוח, מכיוון שדבר זה יביא לידי הרחבת הפילוג בעם, שכן כל זרם יתקן לו לוח משלו וכל אחד יצווה על הזרם האחר לבוא אליו ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו עם מקלו ומעותיו, ולא נותר אלא לקוות לביאת המשיח ולבנין בית המקדש וחידוש הסנהדרין והסמיכה ואז ישוב הלוח להיות מתוקן.

 

---