סנהדרין | דף עד | ייהרג ואל יעבור ופיקוח נפש

"כל עבירות שבתורה, אם אומרין לאדם 'עבור ואל תהרג' – יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים".

מצד אחד, יש כלל שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, הנלמד (למסקנת הסוגיה ביומא פה ע"ב) מ"'וחי בהם' – ולא שימות בהם". מצד שני, יש עבירות שדינן שייהרג ואל יעבור, וסוגייתנו טורחת למצוא לכך מקור מקרא או מסברה. מתוך כך עולה שאלה מקדמית: מהו הדין היסודי ומהו החידוש? האם הסברה הבסיסית היא שעל כל התורה ייהרג ולא יעבור, והחידוש הוא שיש דין פיקוח נפש, או שמא נקודת המוצא היא שאין למסור את הנפש על שמירת מצוות, לבד מאותן מצוות שנתחדש בהן שיש לעשות כן?

נראה שנחלקו בדבר זה רש"י והתוספות בסוגייתנו. רש"י (בעמוד א' ד"ה סברא וד"ה מאי) הביע את דעתו בביאורו הייחודי לסברת "מי יימר דדמא דידך סומק טפי":

"סברא הוא שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי – אבוד נשמה ועבירה, מפני נפשו, דליכא אלא חדא – אבוד נשמה, והוא לא יעבור. דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום 'וחי בהם', משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח, כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה, למה יהא מותר לעבור? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו? הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות...       
מאי חזית דדמא דידך סומק טפי – מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך, הלכך אין כאן לומר 'וחי בהם' ולא שימות בהם, שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקב"ה, וכאן, שיש אבוד נפש חבירו, לא ניתן דבר המלך לדחות, שצוה על הרציחה".

לפי רש"י, היתר פיקוח נפש הוא חידוש שנלמד מ"וחי בהם", וטעמו: "חביבות נפשם של ישראל להקב"ה". כשאין טעם זה קיים – כמו בכפייה לרצוח, שמכל מקום תאבד נפש מישראל – בטל ההיתר, והגורם המחייב אינו מעמדה הנשגב של נפש מישראל אלא עצם איסור התורה, ששוב אין לו מתיר ("לא ניתן דבר המלך לדחות").

עמדה זו היא גם עמדת המוצא בדיונם של בעלי התוספות בנושא (עמוד ב' ד"ה בן נח), אלא שקושיה חזקה הביאה אותם לסור הימנה. התוספות דנו בשאלת הגמרא אם בן נח מצֻווה על קידוש השם, ושאלו: "והא 'וחי בהם' בישראל כתיב, ואפילו ישראל היה מחויב למסור עצמו אפילו בצינעא אי לא דכתיב 'וחי בהם'". רוצה לומר: לפי הסברה הפשוטה, אם אסר ריבונו של עולם דבר מה, לא ניתן דבר המלך להידחות; אומנם בישראל התחדש דין מיוחד – "וחי בהם", אך בבן נח הסברה הנזכרת עומדת בעינה, ועליו למסור את נפשו על כל איסור! תשובתם של בעלי התוספות הופכת את הקערה על פיה:

"דדילמא לא איצטריך 'וחי בהם' אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה...".

לפי עמדה זו, הסברה הפשוטה היא דלא כרש"י: אין חובה ליהרג ולא לעבור. אומנם בעבירות מסוימות חידשה התורה חובה זו, ועל כן נדרש לימוד מיוחד להורות שחידוש זה איננו גורף, ואין הוא נוהג בכל התורה כולה.

מה יאמרו בעלי התוספות על טענת רש"י ש"לא ניתן דבר המלך לדחות"? כמובן, התורה יכולה לגזור למסור את הנפש על מצוות. אך ייתכן שלדעת התוספות, הסברה נותנת שאין זו ציפייתו של הקב"ה בסתם, והמצוות ניתנו כדי לחיות בהן חיי תורה ולא למיתה. זהו העיקרון שביסוד הלימוד "'וחי בהם' – ולא שימות בהם", וכדברי הרמב"ם (שבת ב, ג):

"שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו האפיקורסים שאומרים שזה [=עשיית מלאכה בשבת בשביל חולה שיש בו סכנה .ש"ש] חילול שבת ואסור, עליהם הכתוב אומר: 'גם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'".

כיוון שונה הציע הערוך לנר על אתר:

"דודאי לא מסתבר לומר דיהיה חייב למות ולא לעבור אמצות הכתוב, כיון דאונס הוא ואינו עובר מדעתו – אין כאן איסור כלל".

לפי הסבר זה, מעשה שנעשה בכפייה כלל אינו נחשב מעשה עבירה, ועל כן הסברה הפשוטה היא שאין צורך להיהרג עליו. נציין בקציר האומר שני עניינים בסוגייתנו הנוגעים לסברה זו:

א. עמדה זו, שההיתר לעבור ולא להיהרג מושתת על התפיסה שמעשה שנעשה בכפייה איננו מעשה עבירה, מחזקת את הגישות הסבורות שהיסוד המחייב להיהרג על העבירות החמורות אינו חומרת העבירה כי אם ערך חיצוני לה – מצוות קידוש השם. עיין דברי בעל המאור ומלחמות ה' בסוגייתנו (וראה דבריו של הרב ברוך וינטרוב למסכת עבודה זרה דף נ"ד); חידושי הר"ן לעיל סא ע"ב בשם רבנו דוד; רמב"ם יסודי התורה ה, א–ד.

ב. האם הסברה שסכנת נפשות מגדירה את המעשה כאונס ומפקיעה ממנו שֵׁם 'מעשה עבירה' תקפה גם כשלא מדובר באיום חיצוני כי אם במחלה וכדומה? זו שאלה גדולה. ודאי שהערוך לנר הבין שכן הדבר, שהרי אין אדם חייב למסור את נפשו על כל האיסורים ולמות מחולי. אבל דבר זה אינו מוסכם כלל, עיין למשל רמב"ם שם (הלכות ד, ו) ובאור שמח (שם ו); וראה דברינו מחר.