סנהדרין | דף עא | עונשו של בן סורר ומורה

"בן סורר ומורה נידון על שם סופו – ימות זכאי ואל ימות חייב".

"תניא: רבי יוסי הגלילי אומר... הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו, ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב".

על פי זה הסבירה הגמרא כמה מדיני הזלילה והסביאה של בן סורר ומורה, שאינו חייב אלא באופן שיימשך ויורגל בכך. לדוגמה: אינו חייב אלא על בשר שלא שהה אפילו לילה אחד, שאם לא כן, אינו נמשך אחריו (ע ע"א); אכל בחבורת מצווה, פטור – "כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך" (ע ע"ב); אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים, "דשכיח ליה ולא בעית" (עא ע"א).

הראיה הטובה ביותר לכך שבן סורר ומורה נידון על שם סופו היא עצם שאלתו של רבי יוסי הגלילי:

"וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?!".

ואולם יש גם הלכות שאינן עולות בקנה אחד עם הסבר זה. לדוגמה: רבי יוסי ברבי יהודה פוסק כי בן סורר ומורה אינו מתחייב עד שיגנוב כסף השייך גם לאביו וגם לאימו – דבר שאינו שכיח (ואף עצם מציאותו אינה פשוטה, עד שהגמרא צריכה לחפש היכי תמצי לכך). הוא הדין לתנאי שגם אביו וגם אימו ירצו בעונש: אם נידון על שם סופו – מה עניין רצון אביו ואימו לכאן?!

מהלכות אלו נראה כי חטאו של בן סורר ומורה אינו ממוקד בעתיד, כי אם בהווה, דהיינו במרד בהורים – כפשוטה של הפרשה:

"כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ". (דברים כא, יח–כא)

הפרשה אינה מזכירה כלל את עתידו של בן סורר ומורה; החטא הוא המרד בהוריו, ומשעה שמרד בהם, הריהו מוגדר כרע שיש לבערו.

אתמול הצענו דרך ליישב את הסתירה: בן סורר ומורה אכן נידון על שם סופו, והמרד בהורים ובחברה הוא הסיבה לכך שאין לו תקווה לעשות תשובה.

ברם ייתכן שאכן לפנינו דרך אחרת בביאור דין בן סורר ומורה, ולפיה הוא נהרג בגלל המרד בהוריו. דרך זו, אפשר שהיא מתבטאת גם בדברי הירושלמי על המשנה:

"צפה הקב"ה שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו, ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות, וסופו לשכח את תלמודו".

המילים "וסופו לשכח את תלמודו" – מה טיבן? וכי לא די בזה שיקפח את הבריות ויהרוג את הנפשות?! דומה שעניינה של תוספת זו לבאר את מוקד הבעיה שבמרידת בן סורר ומורה. התורה מבוססת על העברת המסורת מדור לדור, ועל כן ניתוק השלשלת בדור מן הדורות קשה יותר מעצם קלקולו של אותו דור: התורה שלמד מהוריו תישכח, ונמצא תלמודם של הדורות הבאים חסר, והרי זה בגדר מעוות לא יוכל לתקון. הווה אומר: עיקר חומרתו של המרד אינה במה שקורה כעת אלא בנזקיו לדורי דורות.

ייתכן שהירושלמי הבין כפשט המקראות, שבן סורר ומורה נענש על מעשיו כעת, ולא על שום העתיד לבוא. ואכן בירושלמי איננו מוצאים כלל את סברת 'מימשיך', והוא מבאר את כל הדינים הללו כגזרת הכתוב. עם זאת, צודק רבי יוסי הגלילי באומרו כי לא ייתכן שבן סורר ומורה נהרג על אכילת בשר ושתיית יין: עיקר העבירה הוא המרד בהורים, והעונש האיום, תכליתו שימור המסורת – "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ".