סנהדרין | דף נה | ענישת בעלי חיים

במשנה לעיל (נד ע"א) אנו מוצאים שני טעמים להמתת בהמה שרְבעהּ אדם: לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, ומשום קלונו של הרובע ("שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: 'זו היא שנסקל פלוני על ידה'"). משני הטעמים עולה שהבהמה אינה מומתת כעונש אלא כדי לפתור בעיות שקיומה עלול לעורר.

הבנה זו מתאימה לתפיסתנו הכללית שבעלי חיים אינם בחיריים, ולכן אין מקום לענשם. אלא שהנחה זו מתערערת למקרא דבריו של רבא בסוגייתנו. רבא מסביר מדוע בהמה שנרבעה נהרגת, בניגוד לבהמה שעשאוה עבודה זרה:

"אמרה תורה: בהמה נהנית מעבירה תהרג".

משמע שהבהמה צריכה להיענש על שנהנתה. מדוע?

בדבריו למסכת בבא קמא דף מ"ד עמד הרב שמואל שמעוני על השאלה אם יש מקום לענוש בעלי חיים, והביא את דעת הרמב"ן שאף על פי שאין לבעלי חיים בחירה חופשית, גזֵרת מלך היא שאם הרגו אדם, יש לענשם (עיין שם). שמא עלינו לומר כיוצא בזה אף בנידון דידן: גזרת מלך היא להעניש בהמה שנהנתה ממשכב אדם. ועדיין מכלל קושיה לא יצאנו, שהרי המשנה מביאה טעמים אחרים להמתת הבהמה.

נראה אפוא שיש להציע הבנה אחרת בדברי רבא, וזאת נעשה על פי המשך המשא ומתן בדבריו. על תשובתו של רבא שואלת הגמרא: אם כן, מדוע עץ שעשאוהו עבודה זרה נשרף? והרי אין לו הנאה מן העבודה שעבדוהו! תשובת הגמרא היא שחילוקו של רבא נוגע דווקא לבעלי חיים, "דחס רחמנא עלייהו", אבל על עצים לא חס רחמנא, ולכן הם נשרפים אף על פי שלא נהנו. והר"ן ביאר שרחמנא חס על בהמה מפני שהיא "מרגשת", כלומר מפני שיש לה סבל מהמתתה.

לפי זה נראה להסביר שאף רבא מודה כי המתת הבהמה – כמו השחתת העץ – אינה ענישה, אלא נועדה לתכלית מסוימת (מניעת תקלה או קלון); והנאת הבהמה איננה סיבה להריגתה אלא סיבה שלא להימנע מהריגתה. רחמנא חס על הבהמה משום שהיא מרגשת, אך מאחר שהרגשה זו עצמה הביאה אותה ליהנות מן העבירה, שוב אין מקום לחוס עליה בשל אותה הרגשה. רגשות הבהמה שהושחתו בהנאה ממעשה העבירה אינם יכולים להיות סיבה לרחמים עליה.