סנהדרין | דף ט | אין אדם משים עצמו רשע

סוגייתנו עוסקת בעניין "פלגינן דיבורא", דהיינו האפשרות שבית דין יקבל רק חלק ממה שהעיד אדם. לעיתים הסיבה לכך היא שמקצת העדות נוגעת למעיד עצמו, ואין אדם מעיד על עצמו, כפי שהסביר רבא:

"אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע".

בדברי רבא יש שני היגדים, ויש לשאול מה היחס ביניהם. מרש"י על אתר משתמע שההיגד הראשון הוא העיקרי:

"דאדם קרוב אצל עצמו, הלכך אין אדם יכול לשום עצמו רשע, כלומר על עדות עצמו אינו נעשה רשע, שהרי תורה פסלה קרוב לעדות".

לפי רש"י, יסוד דבריו של רבא הוא פסול קרובים לעדות: מאחר שאדם נחשב קרוב לעצמו, הריהו פסול להעיד על עצמו, וזו הסיבה לכך שאינו משים עצמו רשע. הבנה זו מעוררת שאלה מעניינת: האם אדם יכול לשום עצמו רשע כשלא דרושה עדות לשם כך?

התוספות בבבא מציעא (ג ע"ב ד"ה מה אם) דנים באדם שעבר עברה, ולא ברור אם עשאה במזיד, ואינו יכול להביא קורבן, או שמא עבר בשוגג, ויכול להביא קורבן. בעלי התוספות קובעים שאם אותו אדם יעיד על עצמו שעבר במזיד, אין להאמין לו, שהרי אין אדם משים עצמו רשע. מסתבר שכדי לקבוע אם להביא קורבן על עבירה אין צורך בעדות, ולכן פסול קרובים אינו שייך כאן. אם כן, התוספות הבינו שהעיקרון "אין אדם משים עצמו רשע" הוא הלכה כללית, שאיננה מבוססת על פסול קרובים דווקא.

בסיום דבריהם מציינים התוספות סייג חשוב לדין זה: אם אדם מעיד שעבר עבירה כדי שיוכל לשוב בתשובה – הריהו נאמן. על פי דרכו של רש"י, אין מקום לקבל עדות זו, שהרי סוף סוף אותו אדם קרוב אצל עצמו. אבל התוספות, לשיטתם, סבורים שמוקד הדין אינו בהלכות עדות אלא בעצם הניסיון של המעיד להוציא עצמו מחזקת הכשרות שיש לכל יהודי; לכן כשהמגמה איננה רשעות אלא דווקא חזרה בתשובה, אדם יכול להעיד על עצמו שעבר עבירה.

הפתחי תשובה (יורה דעה א, ו) התלבט אם לקבל הלכה למעשה את דברי התוספות. הוא דן בשוחט שגילה לרב כי איננו מדקדק בהלכות שחיטה, ואף העיד על עצמו כי פעמים מִסְפר שחט בשִׁכְרוּת. הפתחי תשובה מצטט דעה שלפיה השוחט אינו נאמן לקבוע שכל אותן שחיטות הן טרפות, משום שאין אדם משים עצמו רשע. ברם הפתחי תשובה עצמו נוטה לצדד בדעה חולקת, שאם אותו שוחט מְספֵּר על מעשיו הרעים משום שהוא "מבקש להורות לו סדר תשובה", יש להאמין לדבריו, וכדברי התוספות בבבא מציעא.