צד אחד בריבית
מאת יעקב שפירא
"צד אחד בריבית" מתאר מקרה, בו ישנו ספק בשעת פסיקת הדמים, האם כתוצאה מהשתלשלות המקרים יווצר מצב של תשלום ריבית, או לאו. ובלשון רש"י: מצב בו "דילמא אתי לידי ריבית דילמא לא אתי" (בבא-מציעא פה: ד"ה "צד אחד").
בכדי להבין יותר מצב זה, נעיין במספר מקרים אותם מביאה הגמרא:
בבבא-מציעא סג. מביאה הגמרא ברייתא, בה חלוקים ר' יהודה ורבא. ברייתא המהווה לכאורה מקור הדין של צד אחד בריבית:
"תניא, הרי שהיה נושה בחבירו מנה, ועשה לו שדהו מכר, (רש"י: אם אין אני נותן לך מכאן ועד יום פלוני, הרי השדה שלך), בזמן שהמוכר אוכל פירות (בתוך הזמן) מותר, לוקח אוכל פירות אסור. (רש"י: שמא לא יבוא לידי מכר, שיחזיר לו מעותיו, ונמצא שבהלואה היו אצלו, וזה אוכל פירות בריבית). ר' יהודה אומר: אף בזמן שהלוקח אוכל פירות, מותר. ...מאי בינייהו?
אמר אביי, צד אחד בריבית איכא בינייהו". ומסביר רש"י מהו צד אחד בריבית: "ריבית שאינה ע"י הלואה, אלא ע"י מכר, ופעמים שבאה לידי ריבית". ובמקרה שלנו: נמי קיים הספק - "שמא יבא לידי ריבית שמא לא יבוא. צד הפדיה - בא לידי ריבית; צד המכר - אינו בא לידי ריבית".
מקרה נוסף מובא בערכין לא. שם אומרת המשנה: "המוכר בית כבתי ערי חומה, הרי זה גואל מיד, וגואל כל שנים עשר חדש; הרי זה כמין ריבית, ואינו ריבית". (רש"י: "שכשמחזיר לו מעותיו בתוך שנה, ואין זה מנכה לו כלום, נמצא שנשתמש בביתו בשכר המתנת מעותיו. ואינה ריבית גמורה, דריבית לא מיקרי אלא ע"י הלואה ולא ע"י מכר").
ומקשה הגמרא: "והתניא: הרי זו ריבית גמורה, אלא שהתורה התירתו? אמר רבי יוחנן, לא קשיא. הן רבי יהודה והא רבנן. דתניא: הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר" וכו' (כאן מצוטטת הגמ' מב"מ סג. שהובאה לעיל).
מסביר רש"י בד"ה "מתני' ר' יהודה היא": "דאמר צד אחד בריבית מותר, דריבית הבאה ע"י מכר קרי צד אחד, משום דאין בא לידי ריבית משני צדדין, שאם לא יגאלנה ותוחלט לו, אין כאן ריבית. אבל הלואה, ודאי בא לידי ריבית, שאינה נחלטת לעולם".
לכאורה, בבואנו לדון בפשטות בסברת ר' יהודה המתיר במקום שיש צד אחד בריבית, נבין שההיתר מבוסס על-כך שהריבית בשעת פסיקת הדמים איננה ודאית, ולא אסרה תורה לפסוק, אלא ריבית ודאית וגמורה. אולם לא כן משמע מרש"י דלעיל. התבוננות מעמיקה ברש"י, מביאה אותנו למסקנה, כי אין הוא רואה את היתירו של ר' יהודה במקרה של צד אחד בריבית, רק משום ש"דילמא אתי לידי ריבית, דילמא לא אתי". רש"י רואה את ההיתר כצד אחד בריבית - גם, ואולי בעיקר, משום שיש במקרים שהובאו לעיל - צד של מכר.
דבר זה מפורש בדברי התוס' (ד"ה "ורבי יהודה") בערכין לא.: "וי"ל, דלא חשבינן צד אחד בריבית, אלא כגון עשה לו שדהו מכר, דאיכא צד מכר אם לא יפדנו בתוך הזמן הקבוע לו"[1].
משמע - שכאשר המקרה כולל צד אחד אפשרי של מכר - אז, ורק אז, יבא ר' יהודה להתיר.
והדברים טעונים בירור: מדוע היתירו של ר' יהודה יהיה דווקא כאשר צד אחד של הריבית הוא מכר? והרי לכאורה מבוסס היתרו על הסיכוי שלא תהיה כאן בסופו של דבר ריבית, ומה לי מכר מה לי מלוה בלא מכר, כמו סאה בסאה? והרי גם במקרה של סאה בסאה קיים הסיכוי שלא יבוא המלוה לידי ריבית, ששם החשש שמא יתיקר, ואין בטחון גמור שאמנם תתיקר הסאה עד שיחזיר הלוה אותה.
* * *
בכדי להבין זאת, נתבונן בעיקרי איסור ריבית בתורה. מקור עיקרי ראשון - נמצא בספר ויקרא בפרק כ"ה. פרק העוסק רובו ככולו בעניני שמיטה ויובל. בתחילתו - כתובים דיני שמיטה ויובל ובהמשך הפרק דינים המתבקשים מכך. דינים - העוסקים בגאולת קרקע ומכירתה. וכאלה - העוסקים בגאולת עבד ועבודתו. ואלה גם אלה - פותחים במילים - "וכי ימוך אחיך".
והנה - בין פרשיות אלה, מוצאים אנו פרשיה, שלכאורה אין לה שום קשר לגאולת קרקע או לגאולת עבד: "וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלוקיך, וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה' אלוקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכס את ארץ כנען, להיות לכם לאלוקים" (פסוקים לה-לח).
שלוש פרשיות - מתחילות באותן מילים: "וכי ימוך אחיך". בתחילה - גאולת קרקע - " כי ימוך אחיך ומסר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" (פסוק כ"ה). לבסוף עבד עברי - "וכי ימוך אחיך ונמכר לך, לא תעבוד בו עבודת עבד" (פסוק לט).
והקשר ברור. הלא באח המך, הסובל מדובר פה, ותפקידנו - למנוע מאתו שעבוד מיותר.
אולם ביניהם - מופיעה פרשיה מוזרה לכאורה:
"וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית..."
יכולנו להבין - "ומטה ידו עמך" בתיאור סבל האח המך, "והחזקת בו" - כתיקון סבל זה. אולם מה ענין נשך ותרבית לכאן? בהתבוננות נוספת - נמצא משהו נוסף.
הן בעבד עברי, הן באיסור נשך - מסתימים הפסוקים ביציאת מצרים. כאן - נאמר: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ-מצרים" (פסוק לח).
וכאן - נאמר: "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד" (פסוק מב).
אם כך הפתרון ברור: "עבד לוה לאיש מלוה" (משלי כב. ז). גם הלואה, עבדות היא. עבדות - הסותרת את "אני ה' אלוקיכם". עבדות - המנוגדת לפסוק "כי לי בני-ישראל עבדים, עבדי הם" ולא עבדים לעבדים. וכשם שעבדות אינה אסורה, אלא "עבודת עבד" בלבד היא שאסורה, כך "והחזקת בו" אינו אסור, אבל "נשך ותרבית" - אסורים[2].
ואם לא די בזה, לשכנענו בקשר שבין עבדות להלואה, נעיין במקור אחר לאיסור ריבית, בספר דברים פרק טו.
"מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'. ...השמר לך פן יהיה דבר עם-לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה'... נתון תתן לו..כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך" (פסוקים א-י)
וראו זה פלא - מיד לאחר פרשיה זו - באה פרשיה העוסקת בעבד עברי:
"כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, ועבדך שש שנים, ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך ...לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך, כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים, וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה" (פסוקים יב-יח).
שוב - שני הענינים באותו מקום. וגם הפעם - ישנה הקבלה בין שתי הפרשיות. אם שם, בויקרא, מסתיימות הפרשיות ביציאת מצרים, הרי שכאן - מזכירות הפרשיות את ברכת ה' בכל המעשים.
מצד אחד - "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך..." ומצד שני - "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה".
אולם בזאת לא די. בהתבוננות נוספת בפרשיות, נגיע למסקנה מענינת: בשני המקומות בתורה מקבילות הפרשיות לא רק מבחינת סגנונן ומיקומן הקרוב זה לזה, אלא גם מבחינת ענינן. וזאת, לא רק בויקרא, אלא אף בדברים.
מצד אחד - אנו מצווים "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה", ומצד שני - "ובשנה השביעית תשלחנו חפשי מעמך".
מצד אחד - "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון..."
ומצד שני - "לא יקשה בעינך בשלחך אותו חפשי מעמך...".
גם כאן, כבויקרא, באה הגנה מפני שעבוד של ממש, אלא שכאן - מתבטאת ההגנה בהגבלת זמן.
ועוד דבר ישנו כאן, שאינו שם, בויקרא. האיסור לצרות עין. הן מצד המלוה - והן מצד האביון. והלא ככר אמרנו: מלוה ואדון, חד הם! אבל גם בכך לא די.
בפרשיות אלה - מצוי דין נוסף, המדגיש אף הוא את הקשר שבין עבדות להלואה.
אנו מוצאים בספר ויקרא "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם, מהם תקנו עבד ואמה ...לעולת בהם תעבודו, ובאחיכם בני-ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (פרק כה, מד-מו).
ומצד שני, בספר דברים "את הנכרי תגש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (פרק טו, ג.).
ג' דינים עקרוניים ומקבילים. שלשתם - באים למנוע עבדות נוספת, מיותרת. שהרי אמרנו כבר, כי למנוע ולאסור הלואה בכלל - אי אפשר, שאם כן לא שבקת חיי לכל בריה!
אבל להגביל, לצמצם ולתחום, אפשר גם אפשר.
וממילא, אוסרת התורה על המלוה והלוה כאחד להגדיל את התשלום בעת החזרת החוב מחד, ומגבילה את זמן שעבוד הלויה - מאידך.
וזאת - ממש כשם שמקבילה התורה את קשי עבודת העבד מחד, ומשחררת אותו בתום שש שנים, מאידך.
אבל כל זה - דווקא בישראל. שהרי בנכרי לא שייך דין "עבדי הם". אצלם - קיים החיוב: "לעולם בהם תעבודו". וממילא - "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כג, כא.).
וכן - "את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים טו, ג). ולפי הרמב"ם בספר המצוות, הרי אלא שתי מצוות עשה (מ"ע קמ"ב וקצ"ח).
האחת - "הוא שצונו לבקש ריבית מן העובדי כוכבים ואז נלוה לו עד שלא נועיל להם".
והאחרת - "הוא שצונו לנגוש עו"ג ולהכריחו לפרוע חובו". ואם כך הוא הדבר - נחזור נא לעניננו הראשון - צד אחד בריבית.
* * *
אם הגענו למסקנה - שאיסור לקיחת נשך ותרבית נובע מאיסור החמרת שעבוד הלוה, יובן כעת מדוע במקרה של צד אחד בריבית, כשהצד האחר הוא מכר - יתיר ר' יהודה. במקרה שבב"מ סג., היה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר, הופך הלוה להיות המחליט, האם אמנם ישתעבד למלוה או לאו. שאם ירצה למכור שדהו - לא יחזיר את הכסף וממילא אין הוא משועבד, ואפילו אין שום צורך שיבצע פעולה כל שהיא של תשלום. וכדברי רש"י שהובאו לעיל בב"מ סג. ד"ה "צד אחד": "צר הפדיה - בא לידי ריבית, צד המכר - אינו בא לידי ריבית".
אולם במקרה של סאה בסאה, אין ביד הלוה אפשרות להחליט לכאן או לכאן. שעבודו - תלוי נשער שבשוק. אם יתייקרו החיטים ישתעבד יותר למלוה, ואם לאו, ישתעבד פחות. וממילא שעבודו שריר וקיים, ואם כן - שייך כאן לאסור יותר מאשר במקרה שיש צד אחד של מכר והוא הדין נמי במקרה שבערכין לא. גם שם, ביד המוכר, שהוא גם הלוה, להחליט האם תהיה פה ריבית או לאו. שהרי אם יחליט להשאיר את הבית ביד הקונה, ייחלט הבית לקונה אותו בתום השנה, ולא תהיה כאן ריבית, וממילא - לא יהיה שעבוד.
אולם אם יחליט המוכר לגאול את הבית, אז - תהיה ריבית בחזרת הבית לבעלים, שהרי אז יצא - כאילו הקונה השתמש בבית - בשכר המתנת מעותיו; וכדברי התוס' ד"ה "ור' יהודה" בערכין לא.
[1] וע"ע במגילה כז.: תוד"ה ר' יהודה, ובפנ"י ב"מ סג. על תאד"ה צד אחד, בא"ד, שלומד אחרת בתוס' במס' ערכין, ולא זכיתי להבין דבריו.
[2] גם גאולת קרקע ניתן לראות כשעבוד, וראיה - עצם המילה "גאולה". ראיה נוספת - משילוב גאולת קרקע עם גאולת עבד: "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". וזאת - לאחר שאומר הפסוק: "לקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא, כה,י). וממילא, שלושת הפרשיות שהוזכרו לעיל - קשורות זה לזה בענין השעבוד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)